ביקורת סרט: "תברח" - סיוט לגיבור, תענוג לצופה
הוא צולם בתקציב של 5 מיליון דולר והכניס עד עכשיו 170 מיליון ולא בכדי - סרט האימה "תברח", המספר את סיפורו של גבר שחור המגיע לביקור מבעית בביתה של בת זוגו הלבנה, הוא מפתיע ומבריק. שילוב של בהלה אמיתית ופוליטיקה גזעית הוא כנראה מתכון מצוין לפיצוץ בועת הפוליטיקלי קורקט של הוליווד
בקומדיה הקלאסית "נחש מי בא לסעוד" (1967) שביים סטנלי קריימר מאותגרת הליברליות של זוג הורים אמריקאים (ספנסר טרייסי וקתרין הפברן) כאשר בתם מופיעה אצלם בחברת ארוסה האפרו-אמריקאי, בגילומו של סידני פואטייה. בסרט המפתיע "תברח" ("Get Out"), הסיוט של אמריקה הלבנה והנאורה-לכאורה מתממש כאשר אישה צעירה מגיעה לביקור בבית הוריה בחברת בן הזוג השחור שלה.
אבל בכך מסתכם הדמיון. הסרט שכתב וביים ג'ורדן פיל ואשר הפך להצלחה הביקורתית והקופתית המפתיעה של החודשים האחרונים באמריקה (הכנסות של כ-170 מיליון דולר עד כה מול תקציב של 5 מיליון בלבד) – הוא מהתלת אימה מבריקה ומצמררת המתבססת על אי הנחת הגזעי הרוחש באמריקה של דמדומי עידן אובמה. בצעד יוצא דופן, זהו סרט אימה הנשען על היפוך מגדרי וגזעי – גבר שחור צעיר, ולא אישה לבנה, המוצא עצמו במרכזו של סיוט מבהיל באמת.
עוד ביקורות קולנוע:
"העיר האבודה Z" - מסע צנוע בג'ונגל
"זה רק סוף העולם" - מעיק ומייגע
גיבורו של "תברח" הוא צלם צעיר ושחור (דניאל קלויה) הנוסע עם חברתו הלבנה (אליסון וויליאמס מ"בנות") לפגוש את הוריה המבוססים בביתם מחוץ לעיר באלבמה. הוא מכין את עצמו לתדהמה שתאחז בהם, אך מופתע לגלות שהאב הנוירוכירורג (ברדלי וויטפורד) והאם הפסיכיאטרית (קתרין קיניר) מקבלים אותו בסבר פנים יפות, אולי אפילו יפות מדי, עיוורים לכאורה לצבע עורו (האב אף שב ומציין שהיה מצביע לאובמה גם בפעם השלישית). היחיד שמפר את האידיליה ומתגרה בו הוא אחיה האגרסיבי של חברתו (קיילב לנדרי ג'ונס).
במהלך סיור בבית המרווח הוא אף פוגש שני משרתים שחורים המתגוררים בו, גבר (מרכוס הנדרסון) ואישה (בטי גבריאל), שמעוררים בגיבור בעיקר מבוכה ונדמים, במבט נוסף, כצמד זומבים. כאשר חברי המשפחה מגיעים אל הבית למסיבה, העניינים הולכים ונעשים מוזרים אף יותר. הם מתנהגים כלפיו בחביבות מופגנת, אבל חביבות שמזכירה את מיני קאסטבט, השכנה הקשישה ב"תינוקה של רוזמרי" – כזו שאומרת לך "תברח, אם אתה יודע מה טוב בשבילך".
הסצינות במסיבה הן מופת של סאטירה חברתית מהולה באי-נוחות של ממש (אחת האורחות היא קשישה המלווה בגבר שחור צעיר ואדיב, שנדמים כשיקוף גרוטסקי של הזוגיות שמתאר הסרט). הגיבור השחור מוצא עצמו באירוע שבו הוא מושא המבט הלבן הבוחן והמתנשא. ברגע משעשע שואל אותו אחד האורחים, ממוצא אסיאתי, האם להיות אפרו-אמריקאי הוא יתרון או חיסרון – ונדמה שבכך מסכם פיל את מופע התקינות הפוליטית האמריקאית של עידן אובמה שבלט, כאמור, גם בטקס האוסקרים האחרון.
נדמה שזה זמן רב מאוד לא מצאנו עצמנו בסרט שבו הזדהותנו נתונה עם הסיוט של זה-שמביטים-בו במקום עם כוחו של מפעיל המבט. מבחינה זו, "תברח" הוא סרט האימה הראשון של עידן תנועת "Black Lives Matter" – הוא משלב בהלה אמיתית עם פוליטיקה גזעית, ובאמצעות דימוי היפנוטי (מי שיצפה, יבין) מעביר היטב את תחושתו של "השחור המתורבת" בסביבה כל-לבנה עוינת בנדיבותה. ועם זאת, ישנם בסרט רגעי הרפיה מצחיקים, ואלה קשורים בדמות החבר הטוב והפטפטן של הגיבור, שוטר בשדה התעופה (הקומיקאי ליל רל האוורי), שמקפיד לנסח את הפרספקטיבה השחורה בלשון הבלתי מתחסדת של "הגטו".
מה שהופך את "תברח" לסרט מעניין במיוחד הוא ההיבט של הפנטזיה הגזעית. מצד אחד, הדימוי של הגבריות השחורה כמייצגת של ויטאליות ואנרגיה שעל האדם הלבן לשלוט בה ולנצלה (דימוי שמשחזר בדרכו את תקופת העבדות באמריקה), ומצד שני – פנטזיית הנקמה השחורה באדון הלבן נוסח "ג'אנגו ללא מעצורים" של טרנטינו (שדמותו של העבד השחור שמגלם בו סמואל אל. ג'קסון היא אחד הדימויים השחורים הפרובוקטיביים שנראו בקולנוע בשנים האחרונות). פיל בוחן בסרטו את הדימוי השחור, מפרק אותו במודע, ומעצבו מחדש. לא משהו שספייק לי לא עשה ברבים מסרטיו – ולי הוא, אחרי הכל, הבמאי השחור החשוב והרדיקלי-פוליטי ביותר בעשורים האחרונים – אבל אין בכך כדי לפגום בעובדה ש"תברח" הוא פשוט הברקה.
ועם זאת, "תברח" איננו סרט מאתגר מבחינה אידיאולוגית. להבדיל מ"ליל המתים החיים" של ג'ורג' רומרו, שסצינת הסיום שלו (שהסרט הזה מתייחס אליה) היטיבה לשקף את הגזענות בחברה האמריקאית של שנות ה-60 – סרטו של פיל מציע התרה מנחמת יותר. זהו, במילים אחרות, סרט שקהלים שחורים ולבנים יוכלו לאמץ את נקודת מבטו ולצאת בתחושה טובה מהאולם. מפתיע – כן. רדיקלי – לא.
