האימפריה הצהובה עוד תחזור
אחרי עונה טראומטית וכמעט היעלמות, מכבי נתניה קמה כעוף החול. הישג היסטורי שלא קרה מעולם, והכל בזכות חבורה של אנשים עם לב אחד גדול. האירועים, האחראים ומילה על קארמה
בפרקים הקודמים: בעלים שנעלם, משכורות שלא משולמות, בנק אנגלי שאיש לא שמע עליו. שרשרת של שכירי חרב ושרשרת מאמנים, שרשרת הפסדים וניצחון אחד בודד. אוסידון אחד שהוא בכלל אדום, עושה כל שביכולתו להציל את קבוצתו האהובה מתל אביב - העברות הזויות, פינוי מקום לזרים, וגם שוינפלד אחד. הכל עם קומבינות, עסקנות ותקשורת מגויסת ("רווח תפעולי!"). תקווה אדירה ולחשושים על מושיע, תמהוני שנתפס ברגע האחרון ומנפץ את הספינה הטובעת לקרחון של ייאוש. עונה מהגרועות בהיסטוריה, הבדיחה של הליגה, תביעות, איומים וסכנת היעלמות.
קיץ חדש
ואז הגיע הקיץ ואיתו ליזה חדש. ואיתה אופטימיות זהירה. נכון, מינוס 9, אבל החובות נוקו וריח של התחלה חדשה באוויר. ההחתמה הראשונה הייתה הסנונית שתבשר על בוא האביב, בינגו משוגע וטביב אחד פראייר.
סלובו
סלובודן דראפיץ', מאמן שהגיע לארץ כשחקן זר - לנתניה - גר בעיר ומחובר לקבוצה. מאמן שבאותה עונה עוד היה מועמד למאמן העונה בליגת העל(!). ליזה הרימה טלפון וסלובו בלי למצמץ הפציע ואמר "חזרתי הביתה". עם מינוס 9, בלי בעלים (עדיין), ובלי שחקנים.
לאט ובסבלנות הפאזל נבנה כמעט מאפס. חבורה אלמונית שאיש לא הכיר, רכש נקודתי שנבחר בפינצטה, שחקני בית, צעירים מהנוער ו-ותיקים שחזרו הביתה, זרים שהיו בינגו כמעט כמו סלובו עצמו, קבוצה מאומנת ורעבה שהתחילה לזלול נקודות בקצב מדהים. עם פרגון יוצא דופן לצוות המקצועי, צניעות ומקצועיות, ועם מאסטרו אחד שחזר.
ערן
הוא לא שיחק שנה כדורגל, הוא חווה פציעה מהקשות לשחקן, הוא עבר כבר את ה-30. צחקו על המשקל שלו, המליצו לו לפרוש, הקניטו וביקרו אותו ללא הפסקה. הוא, כרגיל, ענה על המגרש. נכון, היה גם את דיא (שנתן עונה מדהימה גם הוא אחרי שנה בחוץ), אבל בלי ערן לוי קשה לראות את נתניה עולה. מנהיגות, דוגמה אישית ומחויבות אמיתית לקבוצה שהפכה בשבילו להיות בית אמיתי. כל זה תוך כדי קיצוץ במשכורת וסירוב להצעות מקבוצות בליגת העל. 15 שערים וכמות דומה של בישולים, איש של מספרים, איש של קבלות ואיש של קהל.
האוהדים
אחרי עונה טראומטית במיוחד, מאבקים ומחאות, פרפורי גסיסה ולידה מחדש, לאט לאט הם (אנחנו) חזרו. זה לקח זמן, אבל הסמל, האצטדיון ובעיקר האוהדים נתנו לא מעט נקודות השנה. תצוגות עידוד מרשימות של הקהל הכי מרגש בארץ, בקבוצה הכי רומנטית שיש. קמפיינים מדהימים בפייסבוק שהגיעו מאוהדים מסורים, הצליחו להביא רק בשלושת המחזורים האחרונים 7,000 צופים נגד עכו, 3,000 נגד רמת גן בחוץ ו-9,000 במשחק העלייה. כל זה בליגה הלאומית, בקבוצה שלא לקחה תואר 35 שנה!
סגל
אייל סגל, אוהד שרוף שלא יכל לעמוד מנגד, עשה מעשה ורכש את הקבוצה. העונה נפתחה עם גיבנת ספורטיבית ופסיכולוגית של מינוס 9 נקודות. אף קבוצה מעולם לא עלתה ליגה/זכתה באליפות עם נתוני פתיחה כאלה. לא בארץ והשמועות אומרות שגם לא בעולם. בספק אם יש קבוצה שהצליחה לשרוד בליגה.
ההישג ההיסטורי הזה לא היה קורה בלעדיו. בעלים נדיר, עם דרך וחזון, פיו וליבו שווים. הקומבינות הישנות נפסקו, דגש הושם על שחקני בית וקירוב הקהל, שקיפות פתאום הייתה חלק מהלקסיקון. בעלים שהוא גם (ואולי בעיקר) אוהד, שממשיך לכתוב בפורומים כאחרון האוהדים, שקשוב לקהל. בעלים שהצהיר כבר שההתבטלות מול ה"גדולות" (ד"ש ליעקב שחר) תיפסק ושחקנים יעזבו רק לחו"ל. בעלים שהוא אוהד ובעלים שהוא חלום של כל אוהד.
קארמה
חובות, אי תשלום משכורות, מינוס 9. נשמע מוכר? הפעם בתפקיד זו הקבוצה האדומה, ההיא מהפסקה הראשונה, שעשתה כל תעלול אפשרי כדי להיחלץ מהמצב שלה. צדק לא היה שם העונה. הוגנות הייתה מילה גסה. שיתוף פעולה של התקשורת והממסד שעשו הכל שתישאר. מה יקרה בסוף? קארמה איז א ביץ׳...
האימפריה עוד תחזור!
לפנייה לכתב/ת 
