מירוץ "הרי הגעש בגולן": כשזיכרונות המלחמה רצים איתך

"שם הרי גולן, הושט היד וגע בם". שורת שיר עליו גדלנו שתואמת כל כך את חוויית הרצים במירוץ "הרי הגעש בגולן" שהתקיים ביום שישי האחרון. חבל ארץ מדהים ביופיו עם מורשת גבורה, והשנה במיוחד עם ציון 50 השנה להתיישבות בו. בין צרור לרימון שטרם פוצץ בשדות המוקשים, נפגשו כ-400 רצים על קו הזינוק בקיבוץ מרום גולן ללא מורא מהמתרחש מסביב.

כתבות נוספות:

יום הזיכרון: איך להקל על הילדים את ההתמודדות

חיים חדשים: ערב יום הזיכרון, תינוקת נולדה להורים שכולים

הדי הירי מסוריה לא גרמו לנו לחשוש. נהפוך הוא. בימים שבין יום השואה ליום העצמאות, לחלק מהרצים שגם לחמו על אותם גבעות - זו הייתה הדרך לסמן את הניצחון 50 שנים מאוחר יותר. האירוע היה אתגר ספורטיבי קשה ומפרך.  30 קילומטרים, כ-1000 מטרים של טיפוס על 5 פסגות ברמת הגולן המגיעות גם לגובה של 1600 מטרים. טיפוס להר שיפון, תל יוסיפון, רכס בשנית (המוכר כ-"טורבינות"), הר אביטל, הר בנטל - וירידה חזרה למרום גולן.

ריצה של ניצחון

לרוץ את ההיסטוריה

עוד בתדרוך המסלול שנערך בקיבוץ נדמה היה שכולנו בתוך מבצע צבאי כשברקע נשמע פיצוץ עז שהרעיד את האולם. היה זה מזל"ט שחדר אל שטח ישראל אליו שוגר טיל פטריוט. במהלך התדרוך הוצגה מפת ארץ ישראל והוראות הדרך ניתנו: "אתם יוצאים לאזור שבחלקו הוא שטח צבאי סגור ואין אליו גישה חופשית. זוהי גזרה ביטחונית רגישה. שימו לב לסימוני הדרך: אל תחצו אותם - אלה יכולים להיות מוקשים פעילים. אילו אזורים בהם כף רגלם של מטיילים לא דרכה מעולם".

פתחנו את הציר וסימנו את הדרכים. "היו עירניים", אמר אחד המדריכים. "ממליץ גם להחזיק בקבוק מים ביד", ואחד הרצים צחק ואמר: "אתה גם תבדוק אם אנחנו מחרישים מימיות?". על קו הזינוק הייתה תחושה של כיבוש מחדש ועם עלות השחר אחד הרצים חלק את מחשבותיו: "כשהלכתי לישון התהפכתי מצד לצד כשמחשבות לוקחות אותי 44 שנה אחורה לאותה מלחמה אומללה, מלחמת יום כיפור. אני יודע שאני חוזר למקומות שלא דרכתי בהם 44 שנה. עם הציפייה לבוקר ניסיתי להקשיב לשקט, אולי לקולות מהעבר. זה מסלול מאתגר אך גם מהנה בזכות דור חדש של רצי שטח איכותיים וחזקים".

לחזור למקומות שהנפש הספיקה לשכוח

"במקום בו את רצה - אני נלחמתי"

יצאנו לדרך. קבוצה של רצים החלו לשיר:

"מי שחלם לו ונשאר לו החלום

מי שלחם הוא לא ישכח על מה לחם

מי שנשאר ער כל הלילה עוד יראה אור יום

מי שהלך הוא לא ישוב עוד לעולם."

במעלה הדרך, בעודי מטפסת מיוזעת ומתנשפת כמעט בקצה הר שיפון - אני פוגשת את רפי בן בשט בן ה-67. "כאן, בדיוק במקום בו את רצה ומתנשפת – אני נלחמתי", הוא אומר לי. "הרימי את הראש והסתכלי על ההר. שם כבר הייתי במלחמת יום הכיפורים וקודם לכן במלחמת ההתשה ובפעילויות בלבנון בתור מ"מ בסיירת גולני".

אחווה של רצים ולוחמים. סיוון אבוקאי בפעולה

הוא ממשיך בסיפורו. "הקפיצו אותי למילואים ובמקום 13 ג'יפים היו לנו רק שניים ופולקסווגן דאבל קבינה. על הדרך מצאנו ג'יפ נטוש של צה"ל, זיוודנו אותו, והובלנו את הטנקים לרמה. באותו צאת יום הכיפורים שברו את השמשות הקדמיות של הפולקסוואגן כדי שנוכל כבר להתחיל לירות. יצאתי למילואים וחזרתי אחרי 244 ימים. מה שמך? מה הסיפור שלך?", הוא עוצר את עצמו רגע כדי לשאול.

"אני באתי לרוץ על אדמת המולדת לרגל 50 שנה להתיישבות מתוך אתגר. אני צעירה ממך, אתה יודע. הייתי מ"כית בנים אבל לא נלחמתי. שמי סיון", אמרתי. "כך קראו לביתי", בן בשט עונה. "בת כמה היא?", אני שואלת, והוא עונה: "היא כבר לא 'בת כמה', היא נפטרה לפני שמונה שנים. והיום, בדיוק היום, האזכרה שלה. ככה בחרתי להנציח אותה. להנציח את החיים, להמשיך בעוצמה, עם כל הכאב". נשימתי נעתקה. לא יודעת אם מהטיפוס שהגיע כבר ל-1400 מטרים מעל פני האדמה, או מהסיפור והמקריות שדווקא אני פגשתי ברץ הלוחם.

"להמשיך בעוצמה, עם כל הכאב"

הרבה יותר מקו סיום

"הרם את עיניך מהאדמה, כל הרמה פרוסה לפנינו", אני אומרת לרץ שלידי, ארז בן ארויה, באמצע המסלול כשחלקנו כבר עייפים. הוא משיב בתגובה: "אני רגיל להיות באזורים האלה עם העיניים באדמה: לחפש מוקשים ולפתוח ציר. את רצה לשמאלי ולא רואה שמצד ימין שלי אני משותק. אני 73% נכה. אמנם אני צעיר, בן 38. לא הייתי במלחמות אבל שירתתי ברצועת הביטחון של הנ"ט".

על פסגת הר בנטל, לאחר שכולנו סיימנו את הטיפוס האחרון והקשה ובאזור צבאי מוגן, בין הפרחים המוקפים בגדרות תיל המשיכו חלק מהרצים את שירתם:

"וההרים עוד יבערו באש זריחות

ובין ערביים תנשב עוד רוח ים

אלף פרחים עוד יפרחו בין ובתוך שוחות

הם שיעידו, כי זכרנו את כולם".

קו הסיום של המירוץ היה בלתי רגיל. לא עוד עמדות דיג'יי ואלכוהול, אלא תחושה של אחוות לוחמים שהגיעו לקו הסיום לאחר 30 קילומטרים מאתגרים ומעוררי זיכרונות. ברקע קיבלו הדי המלחמה מסוריה משנה תוקף כאשר חבורה של רצים ולוחמים חצו את קו הסיום מתנשפים, מיוזעים, ואפופי תחושת ניצחון.

הכותבת השתתפה במרוץ "כיבוש חמש פסגות ברמת הגולן". צילומים: תומר פדר