ביקורת סרט - "אשתו של שומר גן החיות": יצירה זניחה ונטולת רגש על השואה
הסרט בכיכובה של ג'סיקה צ'סטיין, המתבסס על הספר הידוע, אומנם מציע זווית מעניינת ולא קיטשית של התייחסות אל השואה, אך על אף הסיפור הייחודי, הוא לא מצליח להעביר את הדרמה הרגשית, ונותר מרוחק וחסר מורכבות
רובם המכריע של הסרטים שעסקו בהצלת יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה עשו זאת מפרספקטיבה גברית (ע"ע "רשימת שינדלר", "באפלה"). הסרט "אשתו של שומר גן החיות" ("The Zookeeper's Wife"), המבוסס על אירועים שהיו, מתיימר כמתבקש משמו להביא את סיפור ההצלה מזווית נשית. אבל בכך, פחות או יותר, מתמצה מידת העניין בו, בעיקר משום העשייה הקורקטית שמחמיצה כמעט כל מה שהסיפור מציע.
הסרט מביא את סיפורם של בני הזוג הלא-יהודים יאן ואנטונינה ז'בינסקי, שהתגוררו בתחומי גן החיות של ורשה אותו ניהלו. עם פרוץ המלחמה הופצץ גן החיות, ובהמשך הסתירו בו השניים כ-300 יהודים שהוברחו מהגטו. בשנת 1965 הם הוכרו כחסידי אומות העולם.
"אשתו של" מתמקד בדמותה של אנטונינה (ג'סיקה צ'סטיין במבטא פולני נלעג), שבתחילת הסרט מצילה את חייו של פיל-פילון שזה עתה נולד. וכמו האקדח אצל צ'כוב, מי שמצילה חיה במצוקה במערכה הראשונה, תציל יהודים במערכה השלישית. בעוד בעלה, יאן (יוהאן הלדנברג הבלגי), פוצח במבצע של חילוץ יהודים מהגטו בתוך משאית אשפה (הוא אף היה פעיל בתנועת ההתנגדות הפולנית, ועל פי הסרט ניסה להציל את חייו של יאנוש קורצ'ק) - היא נותרת מאחור, לכאורה בצלו של מבצע ההצלה.
ואכן, לזכותה של קארו ייאמר שסרטה אינו עוד "קיטשואה" (קיטש+שואה) או "קלישואה" (קלישאה+שואה) מהסוג שלא מעט סרטים הוליוודיים חוטאים בו (גם אם סצנה שבה נחגג ליל הסדר במרתף הבית המשולבת עם תמונות משריפת הגטו מספקת דוגמא הפוכה). ועם זאת, הדמויות, במיוחד זו הנשית-ראשית, נותרות מרוחקות מאיתנו. הצופה אומנם עוקב אחר המתרחש בסקרנות, אך הדרמה הרגשית הקשורה בגיבורה שלו אינה עוברת.
במיוחד אמורים הדברים בקשר שנרקם בינה לבין מי שמתברר כ"נבל" של הסרט. זהו זואולוג הבית של היטלר (דניאל ברוהל), שבתחילת הסרט מציע להעביר חיות נבחרות אל גן החיות של ברלין בניהולו, לכאורה על מנת להציל את חייהן. הקשר שנוצר בינו ובין אנטונינה הוא אחד ההיבטים המוחמצים של הסרט: הוא מעורר את קנאתו של יאן, ומשמש עבור האישה אמצעי מניפולטיבי לאפשר את מבצע ההצלה. אך דמותו זו של הזואולוג הנאצי (שחולם על מבצע גנטי לשחזורו של שור הבר המיתולוגי והנכחד) נותרת בעיקר על תקן "המאיימת", ומערכת היחסים בין השניים אינה מעניקה לסרט מורכבות דרמטית, רגשית או מוסרית.
הדימוי של גן החיות המופצץ ובעלי החיים, חלקם נדירים, מתרוצצים בשביליו, אינו עוצמתי כמו זה שהופיע ב"מתחת לפני השטח" (1995) המופתי של אמיר קוסטוריצה. אבל זהו דימוי סוריאליסטי-אפוקליפטי שכמו נועד ליצירה של חזון קולנועי מסויט. גם מבחינה זו, עבודת הבימוי של קארו אינה יותר מקורקטית. יתר על כן, וננסה לנסח את זה בעדינות: היהודים שתופסים את מקומן של החיות במתקני הגן מעניינים את יוצרי הסרט הזה עוד פחות מהתיאו והגיריות. אומנם מופיעה כאן, בהבלטה מסוימת, נערה יהודייה שניצלת על ידי יאן אחרי שנאנסה באכזריות בידי חיילים נאצים בגטו (שירה האס הישראלית הזכורה מ"פרינסס"), אך שאר היהודים החבויים (ביניהם בולטת גם אפרת דור) אינם מהווים נוכחות של ממש.
"אשתו של שומר גן החיות" יצא בארץ בסמיכות ליום השואה. ואולם, על אף ייחודיותו של סיפור ההצלה שהוא מביא (כאילו שהיה סיפור הצלה נטול ייחוד) - הוא עצמו נותר יצירה זניחה למדי, כזו שמעבירה את היבטיו הפיוטיים והאימתיים של הסיפור בצורה נטולת רגש של ממש.
