ביקורת סרט: "שומרי הגלקסיה" - יותר מדי כיף
סצנת הפתיחה של "שומרי הגלקסיה חלק 2" מוכיחה את מה שהחבורה הפרועה יודעת לעשות הכי טוב - כיף. עם כוכבים אורחים מפתיעים, קרבות חלל מרשימים, סיפורים משפחתיים מרגשים ומופע אור קולי מפעים בסופו, הצלחת הסרט מובטחת, אך ייתכן שהצופים יגיעו מותשים אל קו הסיום
"שומרי הגלקסיה" (2014) היה הימור פרוע מצד אולפני מארוול. קפטן אמריקה, הענק הירוק, איירון מן ות'ור היו מוכרים גם לצופים שלא קראו מימיהם חוברת קומיקס. לעומתם חברי קבוצת "שומרי הגלקסיה" היו דמויות שוליות ובלתי מוכרות לקהל הרחב. גיבורים לא קונוונציונלים – במיוחד בכל הנוגע לרוקט – הדביבון המהונדס גנטית (קולו של בראדלי קופר) ולעץ החי גרוט (קולו של וין דיזל).
בנוסף הסרט היווה קפיצת ראש לתוך הקוסמולוגיה המופרעת והמסובכת עד אימה של מארוול. ואם כל זה לא מספיק, הופקד על התסריט והבימוי ג'יימס גאן שניסיונו התבסס בעיקר על סרטי טראש-אימה דלי תקציב באולפני טרומה, וששני סרטיו האחרונים הפסידו כסף.
הסוף של הסיפור ידוע. "שומרי הגלקסיה" אמנם לא התקרב להצלחה האדירה של "הנוקמים", אבל הכניס כמעט 800 מיליון דולר. הוא זכה למעמד של סרטי גיבורי-העל המגניב בזכות ההומור, הגישה הרעננה והמחוצפת, העיצוב המסוגנן והצבעוני, והשימוש ב"מיקס טייפ" של שירים קלאסיים שהיו נקודת מוצא ללא מעט סיקוונסים. בשונה מהחלק הראשון שיכול רק להפתיע לטובה, "שומרי הגלקסיה חלק 2" ("Guardians of the Galaxy Vol. 2") צריך לעמוד בציפיות הגבוהות של הצופים החוזרים לסיבוב נוסף.
שוב ג'יימס גאן (שכבר החל לעבוד על החלק השלישי), והדמויות המוכרות, הכוללות, מלבד רוקט וגרוט, גם את פיטר קוויל/סטאר לורד (כריס פראט) ההרפתקן השובב, גאמורה (זואי סלדנה) המחסלת המיומנת שאומנה ע"י תנוס, ודראקס המשמיד (המתאבק שהפך לשחקן דייב באטיסטה).
סצנת הפתיחה המצוינת של הסרט ממחישה את מה ששומרי הגלקסיה עושים טוב יותר מכל גיבורי-העל האחרים של מארוול (שלא לדבר על אלו של DC) – פאן – או בעברית "כיף". חברי הקבוצה מתמודדים עם מפלצת בין-ממדית שחומדת את הסוללות היקרות של גזע "הריבונים". בעוד מאבק האימים מתנהל וחברי הקבוצה מושלכים לכל עבר, מרבית תשומת הלב מופנה לדמותו החמודה של "בייבי גרוט" (ייחור שנלקח מגופו של גרוט שהקריב עצמו בסרט הקודם), שבעיקר מנסה לרקוד לצלילי mr. Blue Sky של להקת ELO.
יהיו עוד סצנות מוצלחות ורגעים מצחיקים, אך הפתיחה היא שיאו של הסרט. עד הסיום (136 דקות) מפלס ההומור ירד ותהיה עלייה ניכרת באינטראקציות המלודרמטיות. צופים רבים יגיעו לקו הסיום כשהם קצת מותשים.
מתחת לחזות הצינית של החברים בקבוצה התגלתה בסוף הסרט הקודם הנכונות שלהם לסכן ולהקריב זה למען זה. כמעט כל חברי הקבוצה מגיעים מבית הרוס – זה שמשפחתו נרצחה (דראקס), זה שאביו החייזר עזב את אמו שמתה לבדה מסרטן (פיטר קוויל), זו שגדלה תחת הטיפוח של אב רודן ואכזר שהציב אותה בתחרות מתמדת מול אחותה (גאמורה), וזה הנושא את הצלקות המנטאליות והפיזיות מהמדענים שהפכו אותו למה שהוא (רוקט). התגבשות החבורה הייתה מציאת משפחה.
העלילה עוסקת בשתי דרמות משפחתיות. הראשונה והמרכזית היא המפגש בין קוויל ואביו אגו (קורט ראסל) המתגלה כסוג של אל השייך ליצורים שביקום מארוול מכונים "השמימיים". בסרט הקודם למדנו כי פיטר ראה בילדותו את אמו גוססת. רגע לאחר פטירתה הוא הועלה על חלליתו של עבריין כחול עור בשם יונדו (מייקל רוקר) וזאת בכדי שיובא לאביו. אך יונדו לא עשה זאת ובמקום זאת הפך את קוויל למתלמד בעסקיו המפוקפקים.
אגו טוען שהוא חיפש את בנו האבוד במשך שנים רבות. הוא רצה להביא אותו לכוכב שמהווה את הגילום האמיתי של האב. שמו המלא של האב "אגו הכוכב החי" ויש לו אווטאר במראה אנושי המאפשר לו לנוע ברחבי הגלקסיה.
ההגעה לכוכב של אגו מפגישה את הצופים עם כמה מהמראות היפים (גם אם מלאכותיות אנימציית המחשב ניכרת בהם). לכאורה נראה כי אין מניעה שהבן והאב יעמיקו את הקשר שלהם במיוחד כשהאב יכול ללמד את הבן על הכוחות שיש לו כצאצא של אל. כמובן, מראית העין החביבה רחוקה מלהיות כל הסיפור. עם שם כמו "אגו" ניתן לנחש שטוב לא יצא מחידוש הקשר הזה.
המלודרמה של קוויל ואביו מושפעת מהגורם השלישי – יונדו. עבריין החלל נקלע ללא מעט קשיים והאשמות בגלל האופן שבו פעולותיו מוטות למען רווחתו של קוויל. עומקן של רגשות אלו יתגלה במהלך הסרט ויעלה את שאלת מיהו "האב האמיתי" של קוויל.
בעלילת המשנה מתקיימת דינמיקה משפחתית נוספת בין גאמורה לבין אחותה המאומצת והביונית למחצה, נבולה (קארן גילאן), מי שפעלה בסרט הקודם בשליחותו של תנוס. גם כאן האב נושא במלוא האחריות לבעיות בין השתיים. בין שני הקווים העלילתיים נדמה כי גאן החליט שכל צופה יצא מהאולם כשלחייו רטובות. הכוונה מורגשת היטב, אך בפועל רחוקה מלהתרחש.
הסרט מכיל עוד ערב רב של דמויות וכמה הופעות אורח קצרות של כוכבי קולנוע וטלוויזיה – שלא כדאי להסגיר אותן. הסוף מזמן, כדרכם של סרטים אלו, מופע אור קולי יוצא דופן, המהווה ביטוי חזותי לא רק לקונפליקטים, אלא גם לעוצמת הרגשות המעורבים וליכולת להשיג פיוס בקנה מידה קוסמי. אך עד שזה מגיע נדמה כי היה בסרט יותר מדי – יותר מדי קרבות חלל, יותר מדי מעמדים בהן הדמויות מבינות ומצהירות על תחושותיהן ואכזבותיהן, יותר מדי צבעים בוהקים, ואפילו יותר מדי קטעים בהם ה"מיקס טייפ 2" של קוויל לא רק מרמז על התכנים, אלא גם מעצב את המבנה הסגנוני.
העובדה שכותרות הסיום מכילות לא רק מיני-סצנה בודדת, כמקובל בסרטי מארוול, אלא חמש סצנות, מהווה המחשה לליקוי של ה"יותר מדי מדבר טוב" בסרט. עדיף היה לקצר ולצמצם ולו בכדי להימנע מהתחושה של דשדוש לפרקים. חרף בעיות אלו הצלחתו של הסרט מובטחת.
