"כל החיים ידעתי שאלחי ייעקד"
"בימי שלישי הייתי נוסע להעביר שיעורים, והייתי בוכה ברכב. לא רציתי לספר לאביטל. לא רציתי להוציא את המילים האלו מהפה, אבל הנה זה קרה. קיבלנו פיקדון ל-21 שנים - והחזרנו את המתנה": הרב אוהד טהרלב יגיד את הקדיש בטקס הממלכתי על בנו, החלל האחרון, שהיה אמור לחגוג ביום העצמאות את יום הולדתו ה-21. עם רעייתו אביטל הוא מספר על ילד הטבע שרצה לעוף
ביום העצמאות היה אמור אלחי טהרלב לחגוג את יום הולדתו ה-21, תחת זאת, יאמר הערב (א') אביו, הרב אוהד טהרלב, את הקדיש בטקס הממלכתי בכותל – ולמחרת יום העצמאות, תעלה המשפחה לקברו הטרי לציון השלושים להירצחו.
באותו היום יוקרן סרט זיכרון קצר שביימה הקולנוענית נורית יעקבס-ינון, קרובת משפחה, ומובא כאן לראשונה. את הסרט פותחת שירתה של הסבתא, "לבי ובשרי ירננו לאל חי", שתועדה לסרט על תקומתה מאפר השואה - וחותמת זעקת השבר של אביו בהלוויה: אלחי.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
ההורים, אביטל והרב אוהד, מספרים על ילד הטבע והמנגינה שתר אחר כל מעיין, ולמד תורה בהתמדה גדולה. הפעם האחרונה שהיו בכותל הייתה בהשבעה של חטיבת "גולני". הערב ייצגו שם את החלל האחרון שנפל עד יום הזיכרון התשע"ז. הם יושבים מולי מאופקים, נחושים וכנים עד כדי כאב: "כבר כמעט חודש שאנחנו בסחרחרת רגשית מטורפת", כך אביטל. "הייתה לנו שבעה מקוצרת, אינטנסיבית, ואנשים המשיכו לבוא גם בחג הפסח וגם לאחריו. אבל השבוע הולך להיות השיא".
קראו עוד בערוץ היהדות:
- "התקווה" הראשונה שלי: זכרונות של ילדה חרדית "רציתי להכיר אותו יותר": פרויקט ההנצחה של תלמידת האולפנה
- פעם בשנה: כי סולידריות זו לא אהבת חינם/
חיים אקשטיין
"מחר נעלה לקבר בהר הרצל, עוד לפני סוף שלושים ימי האבל, שזה לא מקובל", מוסיף הרב אוהד. "יום העצמאות השנה יוצא ב-ו' באייר, יום ההולדת של אלחי, וחבריו מהישיבה מתכננים להיות איתנו. אני לא יודע אם הביטוי 'לחגוג לו יום הולדת' נכון, אבל אנחנו שמחים על בואם, כי בכל אחד מהם יש קצת מאלחי".
"החזרנו את המתנה"
התמונות מהלווייתו של אלחי - לוחם בגדוד 13 של גולני, שנרצח בפיגוע דריסה כשעמד מאחורי תחנת האוטובוס - עדיין טריות בזיכרון הלאומי. גם הספדו קורע הלב של האב, שסיפר כיצד בנו התינוק השתולל על ברכי סנדקו, הרב שג"ר, בברית המילה שלו. "עבורי באותו הרגע, זו הייתה חוויית העקדה, ומאז כל החיים אני מסתובב בתחושה שהילד שלי ייעקד", הוא מספר ל-ynet.
"בימי שלישי הייתי נוסע להעביר שיעורים בצבא לתלמידות שלי, והייתי בוכה ברכב, לבד. לא רציתי לספר לאביטל. לא רציתי להוציא את המילים האלו מהפה, לתת להן ממשות, אבל הנה זה קרה. קיבלנו פיקדון ל-21 שנים מדהימות - ועכשיו החזרנו את המתנה".
בני הזוג טהרלב מתגוררים ביישוב טלמון, שם גידלו את שבעת ילדיהם כמעט מראשית הקמתו, ונחשבים לסמן "ליברלי" בציונות הדתית. בתוך סערת גיוס הבנות הדתיות שפקדה את המדינה בשבועות שקדמו לפיגוע, בלט הרב טהרלב כמי שעומד בראש תוכנית ישראליות במדרשת לינדנבאום, המקיימת מדרשה לבנות עם מסלול המשלב לימוד תורה עם שירות צבאי.
אביטל, מנהלת אגף פסיכולוגיה בשפ"י במשרד החינוך, לא אהבה את ההגדרות האלו, והיום יותר מתמיד היא מרגישה שהן כבר לא רלוונטיות עבורם. "השכול מתפקד כממיס הגדרות, מחיצות או מגירות, ושם אותנו, את כולנו, במקום אחר", היא מציינת. "אותי ריגש לראות רבנים מסוימים שמתנגדים בנחרצות לשירות בנות בצבא, שהגיעו לנחם אותנו. פתאום הם באים ומחבקים... יש משהו בשכול שמרים את כולנו מעבר לכל מה שמפריד ומפלג אותנו ביומיום".
"הבנו שהמוות שלו זה הרבה מעבר לאובדן הפרטי האינטימי, זה סיפור ציבורי, האובדן הזה הוא לא רק שלנו. היינו צריכים להתאים את עצמנו לזה שיש פה משהו שהוא מעבר לעצמנו. היו המון ביקורים. נשיא המדינה בא אלינו הביתה, מפקדי צבא, רבנים והמון פסיכולוגים", היא מחייכת.
"במסגרת העבודה והלימודים אני נמצאת בקשרים עם עמיתים ערבים. השותפות שלהם בכאב שלנו הייתה מדהימה. חלקם באו לנחם, חלקם שלחו מילות נחמה, וזה הבהיר לי שיש בעולם שלנו טוב, ויש רע. בקלות אפשר להמשיך את דרכו של אלחי ולהצטרף אל 'בני האור'; להוסיף אהבה, חמלה, מאור פנים ועל ידי זה לגרש את הרע. זה לא דורש משאבים".
"רצה לעוף כמו הארי פוטר - וכך נפרד מהחיים"
מבעד למילים ולזיכרונות מצטייר אלחי כנער רגיש ורוחני, חובב טבע, מוזיקה ולימוד תורה. "קסם של ילד מהרגע שנולד. שילוב של ילד מאוד שובב, ומצד שני מאוד-מאוד רציני. בכיתה א' בדף משאלות הוא כתב: שחברים לא יציקו אחד לשני בכיתה. כזה היה".
אביטל מספרת עוד כי "כילד הוא כתב המון וצייר המון. מצאנו מחברות שלו על חבורת בלשים, ואחר כך בעקבות השפעה של הארי פוטר - סיפורים על מכשפות ודרקונים. הוא רצה לעוף, ואני זוכרת אותו כילד קטן לובש את הגלימה של הארי פוטר מהתחפושת של אחיו, ורוצה לעוף. הוא נפרד מהחיים כך, באוויר".
ההורים נזכרים איך אלחי לימד אותם, "שני הורים קרייריסטים, להוריד הילוך", כדבריהם. "הוא אהב מאוד לשתות קפה, אהב את הטקס של הישיבה בנחת, והשיחה", אומר הרב אוהד. "היה בזה משהו מאוד אנושי ואינטימי, של קירבה ונתינה. לכן מאוד סמלי לנו שהמחבל פגע בו בגבו. אולי זה ישמע קלישאתי, אבל אני לא חושב שמלאך המוות יכול היה לעמוד מול פניו של אלחי. היה לו חיוך שכל כולו שמחה וחיים, ולכן פגע בו בגבו. המחבל אולי הצליח לפגוע באדם - אבל לא ברוח שלנו, במורשת שלו, ברגישות שלו כלפי השני".
"הוא היה פנים אל פנים", מוסיפה אביטל. "הפילוסוף עמונאל לווינס אומר שאתה יכול לפגוש את האל דרך המפגש עם האחר. גם השכינה במקדש שרתה בין שני הכרובים שמביטים אחד לשני. התחושה שלי שבמוות מוסט הווילון בין החיים כאן, למה שמעבר. אנחנו אומרים 'קדיש' מתוך מטרה להגביר את נוכחות האל בעולם. ההיעדר, החלל שנוצר במוות, הוא היעדר של הנוכחות האלוהית בעולם. המוות הוא חילול שמו של האל, ובשביל שלא יתחלל שמו אומרים 'קדיש', כדי להוסיף ולגדיל את נוכחות האל בעולם דווקא מתוך המקום של הכאב והחֶסר".
"הוא אהב לנגן על המון כלי נגינה, ולא הסכים ללמוד באופן פורמלי למרות שניסינו לשכנע אותו. הוא גם אהב מאוד לרקוד... ילד מאוד מוכשר, שקיבל המון זימונים בצבא, ופשוט קרע את כולם כי רצה להיות בקרבי. אנחנו רואים היום שהכל הוביל אותו לאותה נקודה".
החיים שלאחר המוות
אביטל טהרלב מספרת כי בשבעה שאל אותה המ"מ אם לא מציקה לה שאלת ה"מה אם". "הוא לא היה צריך להיות שם, בפעילות מבצעית, אלא לצאת לקורס מ"כים", היא אומרת. "אמרתי לו שהשאלה הזו לא מעסיקה אותי, כי אם כך נגזר זה היה קורה בדרך כזו או אחרת... אלחי אהב את הריגוש, ואלוקים יכול היה לקחת אותו בכל מני דרכים. אבל הוא נהרג כשהוא עושה משהו בעל משמעות עבורו, בתודעת שליחות. באותו היום הוא אמר לחייל שאיתו: יש לי הרגשה שיהיה אירוע, ואנחנו ננהל אותו כמו שצריך".
"הוא דיבר בכנות ופתיחות על האפשרות שיקרה לו משהו; אמר: כן, יש מצב שאצטרך למסור את נפשי לעם ישראל. הייתה לו תודעה שאולי יקרה לו משהו, והוא קיבל את זה. מצד שני, היום בתוך הכאב האדיר וההחמצה, אני מנסה לדמיין לעצמי אותו, את החיים שלא יהיו, החתונה שלו, הילדים שהיה מביא... אבל כנראה שהוא היה צריך ללכת, והלך באופן שמכוון למה שהאמין בו".
הרגעים האחרונים בבית עם המשפחה כוללים גם הם פרידה, מספרים ההורים. "שבוע קודם לרצח היו לו חמישה ימים בבית", הרב אוהד נזכר. "ביום חמישי הוא נסע לירושלים לחבר, ובחר להתפלל בכותל. הוא אמר לחבר שלו: אני צריך להישאר עוד כמה דקות להתפלל.
"חברים מהצבא מספרים שניקה את החדר שלו, סידר את המיטה, כאילו השאיר מסודר את כל העניינים. הוא סידר גם את החדר בבית לפסח, כאילו הכין את הכל. אחרי הרצח, מצאנו את השירים שכתב במגירה. היה לנו חסד גדול שהוא ידע עד כמה אנחנו אוהבים אותו, וידע להביע את זה כלפינו. המחבל אולי פגע בו – אבל הזיכרון נשאר, והוא מקבל עוצמה וממשות מעבר למה שהיה קודם, כי את הרוח אי אפשר להרוג".
איך ממשיכים הלאה?
"הילדים שלי קוראים לזה בציניות פסטיז"ל. יש חיים, אבל אלה החיים שלאחר המוות. הם לא אותו דבר כמו לפני המוות, אבל נצטרך לבנות משהו. במובן מסויים אני מקווה ומתפלל לה' יתברך שאם עדיין לא תגיע 'תחיית המתים' – שתתקיים לפחות 'תחיית המתים' שלנו. שנצליח להמשיך לחיות עד כמה שאפשר.
"בהסתמסות האחרונה שלו איתו, אלחי אמר שהוא מבואס שלא יהיה איתנו בטיול בקיץ. אז בעזרת ה' נטייל בקיץ וננסה בכל הכוח להמשיך ולחיות ולתת לזיכרון שלו של אהבת הטבע והניגון, ללוות אותנו הלאה".
