חשבתי על זה שכהרף עין הסתיימו להם שלושת השבועות של הביקור ואני כבר חוזר לניו יורק. האביב החם והשרבי בארץ הקודש השכיח ממני כל זכרון של ימים מושלגים או מזג אויר קר מקפיא אזניים, אף וידיים שהיה רק לפני כמה שבועות בודדים.

ישבתי על החוף ברגשות מעורבים, הבטתי מרוכז אל עבר האופק האין סופי ואל השמש שעושה דרכה אל כיוון המים, שצבעה אותם בגוונים של צהוב כתום ואדום בוהק. המראה היה מהפנט וקסום."על מה אתה חושב בכזאת רצינות? אין לכם שקיעות דומות במנהטן או שאתם לא יכולים לעשות קומציץ על חוף הים?", שאלה נירית והגישה לי פחית בירה צוננת.

אני סתם חושב על זה שמחר כבר אהיה במקום אחר בקצב חיים אחר, חוצמזה שיש שקיעות מאוד יפות גם בניו יורק, אבל להבעיר אש בפארק או בחוף ים זה כבר עניין מסובך, בחופים לא מוסדרים כמו החוף הזה, אני מניח שזה אפשרי, אבל ספק אם יש כאלו באזור שלנו.

נירית התיישבה לידי והבטנו יחד לעבר השמש השוקעת, מאזינים לרחש הגלים המונוטוני והבלתי פוסק.היא שאלה בקול חלש, "מה אתה אומר? איך אתה מסכם את התקופה שהיית כאן? מה הספקת? מה לא? אתה חוזר לכאן שוב? אתה מתרגש לחזור? אתה תתגעגע אלינו? מה שבטוח אנחנו כן, פרידות תמיד קשות לי”

אני בוחר לסכם את השהות שלי כאן באופן הבא, חלפה לה חופשת הפסח, בחרתי להשאר כאן שלושה שבועות ועכשיו הגיע הזמן לחזור לשגרה האינטנסיבית של העיר. טיסה 007 של אל על מתל אביב יוצאת מחר ואני שמח שהספקתי לעשות לא מעט דברים וכמובן שתמיד יש מקום לעוד, זה אף פעם לא נגמר.

"אני מכירה את התחושה הזאת מהתקופה שגרתי בחו"ל וזוכרת שתמיד כשהייתי מגיעה לביקור, הייתי חוזרת עם ההרגשה שלא הספקתי כלום, ורבים מסביב היו כועסים עלי ומאוכזבים שלא פגשתי אותם. הרגשתי ממש רע עם זה, בשלב מסויים החלטתי שזהו ואני חוזרת לארץ, לא יכולתי עם התחושה הקשה הזאת בכל פעם שהגעתי לביקורף זה היה לי יותר מדי".

השמש שקעה אט אט והיה זה זמן מעולה להפרד ולחזור על מנת להתארגן לקראת מחר. בעודי עושה את דרכי למגרש החניה, קיבלתי הודעה בנייד שמזכירה לי שעלי לבצע בידוק לטיסה.ביצעתי צ'ק אין מהיר ויעיל באמצעות הנייד שלי, היעילות שבתהליך הקצר הזמינה אותי לשאול את עצמי, האם הייתי יעיל ומה באמת הספקתי בשלושת השבועות האחרונים בישראל?

"לא הספקת לעשות חצי ממה שתכננת לעשות! זה היה בזבוז זמן ואתה יודע שיכולת יותר", שמעתי את הקול הפנימי שלי זועק לעברי.

חשבתי על מה שנירית אמרה,ובחרתי שלא לשמוע את הקול הזה.

הזכרתי לעצמי שהרגשה היא עניין של בחירה, אם בוחרים להרגיש רע נרגיש רע ואם טוב אז טוב, אם אבחר להרגיש שלא הספקתי כלום, אז זאת תהיה ההרגשה, מה שחשוב לזכור שתמיד אפשר לבחור אחרת.

השבוע ציינו את יום השואה, ולא יכולתי שלא לחשוב על ויקטור פרנקל, שבהיותו במחנות ההשמדה בחר לזכור שהנאצים יכולים לעשות לגופו הכל, ויחד עם זאת הם לא יכולים לשלול ממנו את החרות לבחור, ובתנאים בלתי אפשריים כמו שהיו לו הוא בחר להרגיש אחרת.

הבחירה היא שלנו.

נוכחתי לגלות שאם לא בוחרים בבחירה משרתת, עשויים לקבל את התחושה שזה לא משנה מה, אף פעם לא נספיק לעשות הכל ומרגישים רע.גם אם תחשבו להשאר עוד כמה ימים, מתוך ביטחון שיהיה לכם עוד זמן לקיים עוד כמה פגישות או לסגור עוד כמה דברים שאתם רוצים, יש סיכוי שזה לא יקרה כי תוצאות לא תמיד תלויות רק בנו. הזכרתי לעצמי שזה בלתי נמנע מלשמוע את הקול הפנימי, מה שצריך לזכור תמיד זה פשוט להגיד לו "תודה שהזכרת לי"ולבחור אחרת להתמקד במה שכן! ולא בלא.

בחרתי לומר לעצמי שהספקתי לראות חברים, משפחה ואנשים שרציתי לפגוש, היו גם כאלו שפגשתי ברחוב בלי שתכננתי וזה יצא מעולה. הבחירה במחשבה הזאת הובילה אותי לתחושת זכות, הרעשים של הקול הפנימי והמעצבן נעלמו כלא היו. הרגשתי סיפוק שהצלחתי להחליף את תחושת ההחמצה והאכזבה בתחושה טובה. הרגשת טוב מעצם העשייה שלי.

נזכרתי שאני חייב לסיים את האריזה ולהיות מוכן ליציאה למחר בבוקר. תאום התקבלה הודעה בנייד שלי שהטיסה שלי לא תצא בשעה היעודה אלא רק בשעות הצהריים!מצויד בכוח הבחירה, ראיתי בהודעה הזדמנות ומתנה, מעולה קיבלתי עוד כמה שעות לראות עוד כמה אנשים שלא הספקתי ונשאר לי המון זמן לארוז.