אם שכולה בטקס יום הזיכרון: "ימים של ליבוי יצרים ושיח אלים. איך איבדנו את הרעות?"
בטקס שפתח את אירועי יום הזיכרון נשאה דברים אסתי כהן, אמו של סמל נמרוד כהן ז"ל שנפל במלחמת לבנון השנייה. היא שרטטה תמונה מדאיגה של החברה הישראלית: "לצד נמרוד קבורים שמאלנים, ימנים, קיבוצניקים, מתנחלים, דתיים וחילונים, הומואים וסטרייטים. במותם נקדש אותם ובחייהם נוקיע אותם?". הדברים המלאים
אסתי כהן, אמו של סמל נמרוד כהן ז"ל, לוחם חטיבת הנח"ל שנפל במלחמת לבנון השנייה, נשאה אחר הצהריים (יום א') דברים בשם משפחות השכול בטקס בבית יד לבנים. היא הקדישה את דבריה לפילוג המחריף בעם, לליבוי היצרים, לגזענות ולתיוג אנשים לפי אמונתם, מוצאם, צבע עורם או נטייתם המינית, "כאשר כל מי שלא חושב כמוני הופך מיידית לאויב וזה קיים בכל שדרות הישראליות ובכל צדדי המפה הפוליטית, מתחיל מנבחרי העם וגולש אל הרשתות החברתיות". לפניכם דבריה המלאים:
נוכחים נכבדים,
איך פותחים? איך נושאים את דבר המשפחות השכולות בבואי לדבר על יקירנו, הבנים והבנות שלנו, האבות, הבעלים, האחיות והאחים. חכמים אומרים "הזמן מרפא הכל", הם כנראה לא חוו אבדן של ילד וטוב שכך. יום הזיכרון, כולנו יודעים, הוא לא בשבילנו. אם כבר, הבו לנו שיהיה יום אחד, יום השיכחון, הלא את כאב השכול ואת געגועי הנצח, את הלב הצבוט תמידית, כולנו, בני המשפחות השכולות נושאים יום יום רגע רגע בכל תא מתאינו ובכל נים מנימינו וכל מילה שאומר, ייתכן שתחטא לעומקו לרוחבו של האבל הפרטי. יום הזיכרון הוא עבור העם שעוצר ליום אחד בשנה, מתאחד סביב המחשבה עלינו ועל ילדינו שאינם.
בנינו, האהוב נמרוד, בן מצפה שלם, יישוב קטן לחוף ים המלח, נהרג במלחמת לבנון השנייה ביומה הראשון והוא בן 19 שנים. נמרוד שירת בגדוד 50 של הנח"ל והיה בכוח הראשון שהשתתף בלחימה לאחר חטיפת שני חיילי המילואים - אלדד רגב ואהוד גולדווסר זכרם לברכה. באותו בוקר מר, נמרוד חזר מלילה של שמירה ובמקום לישון הוא התנדב לצאת עם חבריו כנהג הנגמ"ש לפעולה הראשונה היזומה לאחר החטיפה, עוד בטרם ידענו שזו מלחמה.
נמרוד היה נער רודף צדק ושלום שחיפש את דרך הפשרה בקרב כל חבורה אליה השתייך והיה מלא כבוד לחיים ולכל אדם באשר הוא אדם. כמו רבים מהבנים שנפלו והבנות, הוא לא רצה להיות גיבור. הוא לא בחר למות אבל ברגע האמת ידע את המוטל עליו, עשה הכול בקור רוח תוך הפגנת אחריות אישית, רעות וערבות הדדית. לאחר מותו, נמרוד קיבל ציון לשבח בדיוק על הערכים האלה.
ואני שואלת מה קורה עם האחריות האישית, הרעות והערבות ההדדית בימים אלה? שני הצירים המרכזיים של התפילה העמוקה שלי, היומיומית, כאם, כישראלית, כבת לעם ולחברה חפצת חיים ובראש ובראשונה כבן אדם הם שלום, שלום בפנים ושלום בחוץ. שלום קודם כל בינינו לבינינו מתוך דרך ארץ וכבוד אדם ויהיו השקפותינו ודעותינו אשר יהיו. בעיניי, היעדרם של אלה הוא אויב הרבה יותר מסוכן מכל אויבנו המוצהרים והוא כבר כאן, מפורר את החברה שלנו, משסע אותנו, מחלק אותנו לטובים ולרעים, לצודקים ולטועים.
עבורי אלה ימים מכאיבים כל כך של ליבוי יצרים, של גזענות ותיוג אנשים על פי השקפות פוליטיות, על-פי אמונה דתית, על-פי מוצא ועדה, צבע עור, נטייה מינית. כאשר כל מי שלא חושב כמוני הופך מיידית לאויב וזה קיים בכל שדרות הישראליות ובכל צדדי המפה הפוליטית, מתחיל מנבחרי העם וגולש אל הרשתות החברתיות, הרחוב, הכבישים, בתי הספר, בתי החולים. הכול שחור ולבן וכבוד אדם באשר הוא אדם כמעט ולא נמצא במרחב האנושי ובשיח הציבורי.
אני שואלת למה דרושים לנו התיוגים האלו? את מי ואת מה זה כל כך משרת שנהיה כל כך מפולגים וחצויים, שנאבד את האחדות שלנו כעם? הבנות והבנים שלנו נפלו על הגנת העם והמולדת, אותו עם שמקורו הוא רקמה יפיפייה משובצת בכל החוטים מכל הצבעים.
ליד בני נמרוד שקבור פה בהר הרצל קבורים שמאלנים לצד ימנים, קיבוצניקים לצד מתנחלים, דתיים וחילונים, בני גרים לצד בני שבעה דורות בארץ, צאצאים לשורדי השואה לצד בני עולים חדשים מכל קצווי העולם, הומואים לצד סטרייטים, חיילים בודדים שעשו עלייה כדי לשרת את המדינה לצד בנים ממשפחות ברוכות ילדים ועוד ועוד גוונים ובני גוונים.
"מילים אלימות מובילות למעשים אלימים"
לכל אחד מבנינו היקרים ששילמו בחייהם את המחיר הכבד ביותר כדי שהעם הזה יישב לבטח בארצו היו ערכים ותפיסות שהוא התחנך עליהם וחשב שהם הכי נכונים ובחירות והחלטות שהיו שונות בתכלית מאלה של חברו שנפל לצדו, אז במותם נקדש אותם ואת זכרם ובחייהם נוקיע אותם, את כל אלה השונים מאיתנו? הלא אנו, כל אם וכל אב, כל בן ואח היו רוצים לדעת שמות היקר להם מכל לא היה לשווא, לא היה חסר משמעות, היינו רוצים לדעת שהעם הזה ראוי למחיר הכול כך נורא שמשלמת כל משפחה שכולה לעולמי עולמים.
אז איך קרה שעם כל כך קטן שאסף את עצמו מכל הגלויות, שמעפר הקים לו מדינה שהייתה מושתת על שוויון, אחריות וערבות הדדית, חי היום בכל כך הרבה פיצול ושנאה ומדבר בשיח אלים ומתלהם. כולם יודעים שמילים אלימות מובילות למעשים אלימים ויום יום אנחנו עדים לכך שגבולות נחצים בזה אחר זה בכל רובדי חיינו פה. האחדות והערבות ההדדית שהעם מפגין בימי הזיכרון, לשואה ולגבורה וביום הזיכרון לחללי צה"ל, ולהבדיל בעת מלחמה ומצוקה, למה שלא נשאף שתהא שורה עלינו ביומיום?
וכשיהיה שלום בינינו אולי גם נעז להביא את השלום עם אויבנו. כשבננו נפל במלחמת לבנון השנייה כמעט לפני 11 שנים, כל כך התפללתי וייחלתי שלא תהיינה עוד משפחות שתדענה צער כזה. נמרוד חלם כמונו, ואני מאמינה שכמו רבים מהיושבים כאן וילדיהם, על השלום. הוא ידע שיש להילחם עליו והיה נכון לשלם את המחיר של המלחמה על השלום. אבל מאז אותה מלחמה ארורה, משפחת השכול הולכת ומתרחבת והמילה שלום הפכה למילה גסה ונלעגת. השכול הוא סבל בלתי נסבל ונצחי והוא יכול לפגוש כל אחד ללא הכנה וללא חיסון.
מלחמות משחיתות את הנפש של אלה שלוקחים בהן חלק ומתירות בהן צלקות בל יימחו, אני מאחלת וקוראת מפה, שזעקה גדולה תעלה מכל שדרות העם, זעקה הקוראת להפנות את פנינו ואת תשומותינו ומשאבינו לעשות הכל למען הבאת השלום, כדי שהורים לא יקברו עוד את ילדיהם. הרי למען המלחמה כבר נעשה הכול ושולם ומשולם המחיר היקר ביותר. זה לא פשוט ולא פשטני ויהיו אולי מי שיאמרו - זאת אמא כואבת ומבולבלת שלא מבינה על מה היא מדברת. אני יודעת שרבים האויבים מסביב ויש חשש אמיתי וקיומי וטוב שהצבא מוכן לכל תרחיש, כמו שאומרים, לצד זה אני יודעת שלאן שאנחנו מפנים את עשייתנו, איפה שאנחנו זורעים ומשקים זרעים אחרים, יצמחו פירות אחרים. הגיע הזמן להפנות משאבים, תשומות, חינוך וגם נכונות לשלם מחירים בעבור הסיכוי שהנכדים שלנו, אם לא ילדינו, יגדלו על אדמה שמצמיחה חיים, שאפשר להפנותם לחלומות ולהגשמתם, לאהבות ולמימושן, לעשייה משמעותית ולתרומה לחברה, לפיתוח כישרונות, לחינוך ולחיים של כבוד לאדם באשר הוא.
וכשתעלה הזעקה הזאת לשלום מכל איש ואישה בארץ הזאת לא תהיה שום מנהיגות שתעז להיות אדישה אליה. בני המשפחות היקרות שכאן ובכל הארץ, יש לנו מטען שאנחנו סוחבים על גבינו וכתפינו כל הזמן. לעיתים נדמה שכבר התרגלנו, שהתרמיל יושב טוב, כבד, אבל אנחנו הולכים בגאון, ודווקא ברגע כזה, מחשבה קטנה, מהמורה בלתי נראית נקרית בדרכנו ואז אנו מועדים, נמשכים מטה ושוב לא נושמים. המהמורה הזאת יכולה להיות כל דבר יומיומי, ידיעה על חייל שנדקר, שיר ברדיו, דמות בחור גבוה שראינו מרחוק וכמעט רצנו אליו או אפילו הזמנה לחתונה.
דקירה חדה מפלחת את החזה והדמעות רוצות לפרוץ ואם יש לנו מזל באותו רגע אנחנו גם מצליחים לבכות. משפחות יקרות - שתפו וספרו על יקירינו שאינם וגם על כאבנו שהוא אחר בכל רגע נתון. ככל שנשכיל לתת לנופלים להיות בין החיים, ככל שנשזור את נוכחותם בתוכנו ללא מורא, כן נעניק להם חיי נצח בין קירות ליבנו. חיזקו ואמצו, אין לנו אופציה אחרת אלא לבחור בחיים, בחיים של עשייה ונתינה, של שמחה ושל תרומה, להרגשתי זה מה שהכי יכבד את זכרם של בנינו וכך נשתדל לנהוג בכל בוקר מחדש.
לפנייה לכתב/ת 
