כשהילד שלי מתופף בכל מקום והעיניים שלו בורקות, אני מרגישה אותך ויודעת שיש עדיין סיבה לחלום ולקוות. וכשהילדה שלי צוחקת וקוראת לי לבוא, אני לפעמים עוצמת עיניים ומדמיינת אותך. אולי כבר תבוא? שאוכל לחבק, לבקש ממך לא להיעלם לי ככה בשנייה. כשאתה לא פה אני לא לגמרי אני, וזה עדיין כך - כבר 20 שנה ודבר אחד לא השתנה

הדברים שכותבת 'אחות של גיא' מדי שנה בפרויקט "החלל שלי" ב-ynet הפכו מזמן לאחד הטקסטים הנוגעים והעצובים ביותר ביום הזיכרון. גם השנה היא חזרה וכתבה. הנה הקטע המלא כפי שפרסמה.

"So close no matter how far

Couldn't be much more from the heart

Forever trusting who we are

And nothing else matters"

עשרים שנים. בלעדיך. אחות שכולה. מילה שהיא כולה סוף וכבר אין לה התחלה.

מילה ועוד מילה, כבר עשר שנים כותבת את היותך. כותבת את אורך. כותבת את מותך.

בלוויה שלך קרסתי אל האדמה. חיבקתי אותך ושרתי לך והבנתי בשנייה שהכול השתנה. לא עוד ריקודים בתחתונים בסלון, לא עוד לתפוס גלים ואחר כך אבטיח עם חול. לא עוד גשם, תופים רועמים, חברים מנגנים. לא עוד במבי וגיא כי ככה ודי... לא עוד שמש. לא עוד הבטחות חרוטות מתחת ספסל, לא עוד לנטוע שורשים, לחלום ולהגשים. מעכשיו רק אין אחד גדול ולבד וריק. חושך בבוקר, חושך כשאור. הבזקים של שמיים. הבזקים של עצמי צוללת למים. שוקעת, נופלת, קורסת אל התחתית.

(צילום: מוטי קמחי)

זוכר שלימדת אותי לנסוע על אופניים? חצי שנה נסעתי ונהרגת. כנראה שידעת שצריך ללמד אותי אז ליפול ולקום... ועוברות השנים.

מאחות קטנה לאחות גדולה. כמה אחים יש לך? שניים קטנים ואחד... הוא לא פה. עולה על ההר, מחפשת אותך. איפה אתה? אולי כבר תבוא? שאוכל לחבק, שאוכל לנשק, שאוכל שוב לשמוע אותך. אם תוכל רק עוד פעם להגיד לי שאני תמיד שלך. שאוכל לבקש ממך לא להיעלם לי ככה בשנייה. כשאתה לא פה אני לא לגמרי אני, וזה עדיין כך. כבר עשרים שנה.

המדינה שלנו מוצפת אנשים חסרים. חיים את החיים עם געגוע תמידי. מדברים לאבן, מספרים את עצמם, עייפים. יודעים שמהצד השני תהיה רק דממה רועמת וחוזרים לחיות את החיים. אנשים מחוספסים שאם תשאל אותם בשקט, הם יספרו על ההוא שהלך ללא שוב, שכואב להם בבטן. הם יספרו שפעם היה שם מישהו שאחז בהם חזק, ומאז הם מחפשים אחיזה בכל מה שרק אפשר. ומתוך החספוס יעלו הדמעות. יעלה הילד הקטן שמחכה לאחיו שיחזור.

געגועים וסליחה. במקום קפה איתך כל שבת, שותה עם עצמי. צוחקת, בוכה, יורדת לים, יושבת על הצוק שלך. מתקשרת לאבא לספר שלרגע הייתי שוב איתך. כותבת לך... בוחרת בחושך לראות את הפתחים המוארים למרות שהסדקים בי עדיין לעיתים ברורים וחדים. צועקים אותך מדי פעם כך שהקירות רועדים. זה כבר לא כמו בהתחלה. אתה כבר לא נמצא בכל מקום, בכל אדם, בכל שיר. שומרת אותך בגוף במקום שקשה להסביר. והלב? למד שוב לשמוח ולהתרחב.

וערן עדיין כאן, שותפי למסע. חולם אותך מדי פעם ואז לזמן מה נשבר. הרי חתמתם בדם, באש ובמים, והוא הבטיח לי בלוויה שזה תקף גם לאדמה וגם לשמיים. בשנה שעברה, כשנגמרה המסיבה, ישבנו ערן ואני על המדרכה בשתיקה. החזקנו ידיים, הרמנו לחיים. הנצחה. גיא היה פה פעם ועדיין, כתבנו על התופים שלך. וזו הבטחה. וכשהילד שלי מתופף בכל מקום והעיניים שלו בורקות, אני מרגישה אותך ויודעת שיש עדיין סיבה לחלום ולקוות. וכשהילדה שלי צוחקת וקוראת לי לבוא. אני לפעמים עוצמת עיניים ומדמיינת אותך, רואה איזו משפחה בניתי לי פה.

(צילום: מוטי קמחי)

מאז שנפגשנו במקרה בשוק בפעם הראשונה, השף שלי מתקשר אליי בכל שנה. שואל מה נשמע ואיך אפשר לעזור. "נכנסת עמוק לליבי", הוא אמר לי, ומאז אני מחכה שיום אחד פשוט תקראי לי לבוא. והוא עסוק, מאוד עסוק. יש לו מסעדות ותוכנית בטלויזיה. והוא אנושי. כל כך אנושי עד לאן שרגש יכול להגיע. אז השנה התקשרתי אליו וביקשתי עצה. אני רוצה לפנק את החיילים בגדוד שלך ומרגישה תקועה.

אז מבלי להתבלבל הוא שלף לי תשובה. וכך השנה, שוב ארוחה. והפעם לא בבית, אלא אצלו במסעדה. והחיילים יגיעו אלינו ביחד עם ההורים. וזו תהיה הפתעה. ובשקט בשקט הוא ארגן את הכל. הקים במה קטנה ליד המטבח וקרא לי לבוא. ובפעם הראשונה מזה שנים הרגשתי הקלה.

אחי שלי, המסע שלי משפיע. והרי רק בשביל זה אני פה. לתת לחיילים ולהורים שלהם קצת שקט. קצת שמחה וחמלה. לתת להם חזרה מה שהם נותנים לנו בכל יום. בלי שידעו מי עשה ועל מה. זו בשבילי ההנצחה המושלמת. לעשות עבור האחר כפי שאתה נהגת. בשקט ובענווה.

והשף שלי בנה תפריט שמבוסס על כל האהבות שלך. והוא כתב כמה מילים ונתן לי לקרוא ושוב קרסתי אל הרצפה. ישבתי שם כך, צוחקת בוכה. חיבקתי אותו הכי חזק שיכולתי ולחשתי תודה. ידעתי באותו הרגע שלא במקרה נפגשנו ביום הזיכרון לפני כמה שנים. הוא כתב את ליבי שם על פתק קטן. שיר שהולך איתי שנים רבות. שיר שכולו אהבה:

"לא מוותר עלייך לעולם, את מחיה אותי

לא מוותר עלייך לעולם, את מחיה אותי

אם רק אדע להיות לך, מעט ממה שאת

אם רק אדע לתת לך אם תרצי בי את"

הסירים עומדים, מקפלים מפיות. מחברים מגברים, מכוונים גיטרות ותופים. השף שלי מנצח על כולם ביד רמה. "הכול יהיה מושלם", הוא אומר לי, "תהיי רגועה". הדלתות נפתחות וכולם מתיישבים. חושך. שקט. מתחילים. הופעה, ארוחה, שמונה מנות. דמעות וחיוכים זורמים כמו היין, החיילים זורחים. מוחאים כפיים, טועמים ומריעים. ההורים שלהם גאים.

יוצאת החוצה, נושמת, בוכה. בוכה בוכה. כל מי שעובר בודק אם אפשר לעזור. "הכול בסדר", אני אומרת להם,  במקום לומר ששוב נפל האסימון שלעולם לא תחזור. האיש שלי לוקח את הילדים לישון. הוא מחזיק בי חזק ולוחש לי "עשיתם טוב". כולם שמחים שם בפנים בדיוק כמו שגיא חי את חייו. עכשיו תורך לשמוח עם האהובים שלך. נכנסת, עולה על הבמה. שרה לך שיר אחרון בלחישה. מרימה לחיים ואומרת תודה. תודה על מה שיש לי. תודה על היותך.

אם רק אדע לתת לך אח שלי. מעט ממה שאתה. מקווה שהייתי בשבילך האחות הכי טובה. היית פה פעם, ועדיין - רק בצורה שונה. ואי אפשר לברוח מזה. ואני כבר לא רוצה.

אם רק אדע להיות לך, מעט ממה שאתה. מקווה שהייתי בשבילך סלע להישען עליו והרוח הנושבת בליבך.

לא מוותרת עלייך לעולם. אתה מחיה אותי. אתה מזכיר לי בית ואת אמא ואבא צוחקים. אתה מזכיר לי זמן שבו היינו תמימים וחולמים. אתה מזכיר לי לתת בלי לקבל, לבטוח בעצמי. אתה מזכיר לי מים ושמיים ולבטוח בליבי. אתה מחיה אותי. כשהילדים שלי רבים זה מזכיר לי כמה אחים יכולים להיות קשורים ואוהבים. אתה שלי גם כשאתה כבר לא. אתה נעלם וחוזר גם כשהכי לא מתאים. אתה נעלם ולא חוזר גם כשמבקשים. אתה מחיה אותי כי משפחה זה הכול. אני אהיה תמיד כבר יותר גדולה ממך אחי הגדול. במבי וגיא כי ככה ודי. עשרים שנה ודבר אחד לא השתנה:

"So close no matter how far

Couldn't be much more from the heart

Forever trusting who we are

And nothing else matters"

בגעגועים בלי סוף. תמיד איתך. כאן שם ובכל מקום. תמיד אחותך.