הפטריוטיות כבר לא מספיקה

ביום חמישי האחרון יצא השב"כ בקמפיין גיוס ובו – לצד השקת אתר חדש, עם גרפיקה משובחת ואמצעים ויזואליים מושכים – גם שלושה פריטים יוצאי דופן: ראיונות מוצללים עם אנשי מבצעים, מודיעין וטכנולוגיה; סרט מושקע המשווק את האגפים השונים של השירות במטרה להראות כמה מורכבת ומעניינת מלאכת בניית תמונת המודיעין והמבצעים; וחידת סייבר בכמה שלבים. שלשום יצא המוסד בחידת גיוס משלו ליחידות הסייבר בארגון. בין המומחים של זרועות החרש הישראליות ניטש כעת ויכוח עז – של מי החידה קשה יותר?

את החידה של השב"כ (המוסד, שממשיך להקפיד על ניתוק מהתקשורת, לא מוסר נתונים) ניסו לפתור יותר מ-100 אלף גולשים. את השלבים הקלים יותר פתרו 130 איש. את החידה כולה פתרו כ-50. לראשונים שפתרו זה לקח לפחות 48 שעות. לסרט, המתאר פעולת סיכול טרור מתאבדים, יש כבר יותר מ-300 אלף צפיות ואלפי שיתופים בפייסבוק.

חידת המוסד

חידת השב"כ

עולם המודיעין הוא בדיוק כמו שרואים בסרטים, אבל הפוך. את ג'יימס בונד, הנוטל על עצמו את כל המשימות כיחידה של איש אחד, מחליפות במציאות של קהילת המודיעין הישראלית יחידות שונות, שבהן משרתים בכל רגע נתון אלפי אנשים בתפקידי מבצעים, מודיעין, טכנולוגיה, מידענות, מטה ולוגיסטיקה. אמ"ן נשען בעיקרו על מגויסי החובה; המוסד והשב"כ נדרשים לכאלה שיסכימו לאייש את המשרות.

מאז השקת הקמפיין נשלחו לשב"כ כ-1,000 קורות חיים למשרות השונות שהארגון מציע. רובן, לשמחת יוזמיו, בתחום הטכנולוגיה. אחוזי הקבלה לשב"כ ולמוסד נמוכים מאוד – אדם צריך להיות מתאים גם מבחינה מקצועית, גם לעבור את הסינון הביטחוני וגם את הפסיכולוג. אלא שבתחום הטכנולוגי נוספים שני גורמים אחרים המקשים על איתור וגיוס האנשים המתאימים.

הראשון: בשב"כ חוששים שחלק גדול ממי שניסו לפתור את החידה, ואולי אף חלק גדול יותר יחסית מאלה שהצליחו, אינם מעוניינים כלל ב"פרס" – סיכוי גבוה להתקבל לשירות – אלא עשו זאת בשביל הכיף, כי כאלה הם ההאקרים או מומחי הסייבר הצעירים. כדי להתגבר על כך ינסו בשב"כ להקים קשר עם אלה שפתרו אך לא הגישו קורות חיים, על מנת לנסות לשכנע אותם. הגורם השני, והמשמעותי יותר: הפיתויים שמציעה תעשיית ההיי-טק. במילים פשוטות, למה שצעיר מוכשר שיכול לעשות מיליונים בסטארט אפ בתנאים נוחים, יעדיף לילות בלי שינה ומשכורת ממשלתית?

השב"כ עוסק בעיקר בסיכול טרור וריגול. מאמצע שנות ה-90 מבוססת רוב עבודתו על טכנולוגיה. 25% מכוח האדם בארגון עוסק בטכנולוגיה, מספר חסר תקדים לעומת רוב שירותי המודיעין האחרים בעולם. אלא שהתעשייה הזו מציעה פיתויים שקשה לסקטור הממשלתי להתמודד עמם. בעבר, רגש הפטריוטיות, ההרפתקנות והתדמית היו מפתים מספיק. מודעות אנונימיות בעיתונים (כולם ידעו שקהילת המודיעין מאחוריהן) ו"חבר מביא חבר" מילאו את שורות מערך הגיוס.

כיום המוסד והשב"כ מתקשים לאייש את מאות התקנים הטכנולוגיים. אמנם לאחרונה הצליחו בשב"כ לשכנע את משרד האוצר לשלם סכומים גדולים יחסית לגאוני סייבר שיבואו לעבוד בשירותו, אבל הדגש הוא על המילה "יחסית".

עד סוף שנות ה-60 אסור היה אפילו להזכיר את ארגוני הביון בשמם. כיום, אין להם ברירה אלא לנהל קמפיין גיוס אגרסיבי, גלוי, מלא צבעים, קולות וגימיקים שונים, שכולו ניסיון להסביר כמה כיף להיות מרגל, תוך כדי הדגשת היתרונות שרק השב"כ והמוסד יכולים להציע – תחושת שליחות, חברות במעגל סוד קטן ואינטימי והרבה אקשן.

סיפור מערך הגיוס החדש של השב"כ והמוסד מרתק לכשעצמו, אך יש בו גם כדי להעיד על החברה הישראלית – שבתוכה הארגונים פועלים – שהפכה עם השנים להרבה יותר אינדיבידואליסטית וחומרנית.