איפה אוסטרליה מחביאה את הפליטים שלה? המלצות צפייה לפסטיבל סולידריות
הסוד הגדול שאוסטרליה מסתירה, המוזיקה האלטרנטיבית של צעירים ערבים מרחבי העולם והסרטים הישראליים הראשונים שדיברו על הכיבוש. פסטיבל סולידריות, המקרין כל שנה קולנוע פוליטי על זכויות אדם, יוצא לדרך בפעם החמישית
פסטיבל הקולנוע "סולידריות" שייפתח היום (ה') בסינמטק תל-אביב, איננו עוד אסופה של סרטים נבחרים. האירוע, המתקיים זו השנה החמישית, חורט על דגלו את קידום השלום והדו-קיום, ההתנגדות לכיבוש, הגזענות, האפליה והקיפוח, וטיפוח ערכי הדמוקרטיה, השוויון והצדק החברתי בישראל.
הגופים המעורבים בהפקתו הם לא בדיוק הלחם והחמאה של הממשלה הנוכחית: שוברים שתיקה, בצלם, מחסום ווטש והקרן החדשה לישראל. פעילותו, על כן, היא עקרונית, פוליטית במובהק, אך כזו שגם שמה את הדגש על סרטים שאת כמה מהם לא ניתן לראות במסגרות אחרות.
כך, למשל, "בחיפוש אחר מקלט" מתעד את יחסה האכזרי והמבזה של ממשלת אוסטרליה כלפי מבקשי מקלט ופליטים, ואת הנעשה במחנות כליאה הממוקמים, כמה נוח, בפפואה גיניאה החדשה ובנאורו – אי מבודד באוקיינוס השקט. הבמאית אווה אורנר (שהפיקה את סרטו זוכה האוסקר של אלכס גיבני, "טקסי אל הצד האפל" על מחנות המעצר והעינויים האמריקניים באפגניסטן), חושפת בו את אחד הסודות המלוכלכים והחסויים של מולדתה.
סרט מסקרן אחר, "כיבוש התודעה האמריקאית", טוען להטיה פרו-ישראלית בתקשורת האמריקנית סביב סיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני משנות ה-80 ועד היום. רוג'ר ווטרס, הידוע בעמדתו האנטי-ישראלית, מלווה בקריינות את הסרט שמבקש להראות את הדרך שבה משתתפת המדיה התקשורתית באמריקה במאבק על לבו וכיסו של העם האמריקני לטובת ישראל.
"יאללה אנדרגראונד" של הדוקומנטריסט יליד גרמניה פאריד אסלאם, בנם של מהגרים אפגנים, עוקב אחר מוזיקאים צעירים בעולם הערבי (לבנון, ירדן, מצרים ורמאללה, אך גם חיפה), שהמוזיקה הערבית האלטרנטיבית שהם מייצרים מייצגת מתח תרבותי, התרסה כנגד דיכוי, צנזורה ומסורת, וקריאה רדיקלית לשינוי. הסרט צולם במשך ארבע שנים (הצילומים חודשו על מנת לתעד את מאורעות "האביב הערבי"), אך עיקרו הוא הפסקול האנרגטי והסוחף הכולל היפ-הופ ערבי וג'אז.
כדאי לשים לב גם לתוכנית שתוקדש לכמה מוותיקי הקולנוע התיעודי בישראל, ולסרטים שייצרו כבר לפני כארבעה עשורים, כאשר מושגים כמו "כיבוש" ו"נכבה" היו בגדר איסור (גילוי נאות: הכותב מנחה דיון עם היוצרים לאחר הקרנת הסרטים). "מתרסים" של רם לוי מ-1969 היה הסרט הראשון שהביא את הנרטיב הפלסטיני של מלחמת 1948, והוא מעמיד זה מול זה את סיפורה של משפחה ישראלית מחיפה ששכלה שניים מבניה במלחמת השחרור, וסיפורה של משפחה פלסטינית מהכפר ענאבה שאיבדה אף היא שניים מבניה בעת שנמלטה מפחד הצבא הישראלי. הסרט נאסר לשידור שלוש שנים, והקרנתו התאפשרה לבסוף רק בלוויית דיון באולפן.
סרטו של מוטי קירשנבאום, "רימון בעזה" (1970), הוא יצירה מכוננת המביאה לראשונה את סיפור הכיבוש הישראלי בעזה מפרספקטיבה כלכלית, תוך שהיא מעלה סוגיות אסתטיות ואתיות הנוגעות למבטו של המתעד ולמהות "האמת הדוקומנטרית"; "מוחמד יקצור" שיגאל בורשטיין יצר ב-1976, הוא מסה-תיעודית מבריקה המעמתת בין ההגות על עבודה עברית ובין הבורגנות הישראלית החדשה שהופיעה אחרי מלחמת ששת הימים ומעסיקה פועלים פלסטינים מהשטחים; והסתכלות על עכו" המרתק של ג'אד נאמן מ-1975 משלב בין שיחה עם מטופלת בבית החולים הפסיכיאטרי ובין דיוקנה האנושי, הפיזי וההיסטורי של העיר המעורבת (ומכאן כפל הלשון שבכותרת).
הפסטיבל יכלול גם הקרנה חגיגית של עותק דיגיטלי משוחזר של סרטו הקלאסי של קוסטה-גבראס, "Z" מ-1969 בכיכובם של איב מונטאן וז'אן לואי טרינטיניאן, שהתסריט שלו נכתב בידי הסופר הספרדי חורחה סמפרון. זוהי סאטירה פוליטית חריפה (שקטפה את פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר), המבוססת בחופשיות על רציחתו של המדינאי היווני איש השמאל גריגוריס למברקיס בתקופת המשטר הצבאי ביוון, אף כי שמה של המדינה בה מתרחש הסרט אינו מצוין. העלילה עוקבת אחר שופט החוקר את הרצח וחושף את הקונספירציה הממשלתית שמאחוריו. בשעתו אומץ הסרט בחום על ידי השמאל הליברלי – ומעניין יהיה לבחון את תקפותו גם היום.
