המופע הכי טוב בעיר

רבע שלישי, 3:56 על השעון, אוקלהומה סיטי מפגרים ב-12 הפרש, ווסטברוק מחזיק בכדור 19 שניות, חותך את ההגנה בדרך לעוד טומהוק דאנק מטורף ששובר את הסל ואת שתיקת הקהל, האוהדים מיד מתחילים לצעוק בטירוף MFP, MFP, MFP… זהו למעשה הסיפור של השחקן הכי מהנה בליגה, ה- Most Fun Player.

ראסל ווסטברוק, 191 ס"מ של שרירים ופוזה, הוא אחד מהאתלטים המרשימים בעולם. בעונה בה אתה מחזיק בשיא של הכי הרבה טריפל דאבלים וממוצע של טריפל דאבל, קשה מאוד להתווכח עם זה שמגיע לך להיות ה-MVP של הליגה. אבל אם ננתח לרגע את הטוב והרע של ד"ר ראסל ומיסטר ווסטברוק, נגיע למסקנה שאולי הוא לא השחקן הכי טוב בליגה, אבל בטוח שהוא המופע הכי טוב בעיר.

ראסל ווסטברוק(צילום: AFP)

נתונים פיזיים 

יחסית ל-NBA, ווסטברוק הוא גמד. טוב, קצת הגזמתי, אבל ביחס לממוצע בליגה הוא נמוך (מקום 417 מתוך 486), לעומת זאת, מבחינת משקל הוא דווקא שוקל 91 ק"ג, שזה לא מעט לגובה שלו. זוהי חלק מהפורמולה המנצחת של המוטציה האתלטית שהוא. כוח מתפרץ מטורף וכוח להתמודד עם הגנות אגרסיביות בלי בעיה. נתון נוסף הוא הקפיצה האנכית של ראס - 92.7 ס"מ! טופ 25 בליגה!

למי שלא מכיר אותו, הוא בטוח לא נראה כמו אתלט מיוחד, הוא נראה יותר כמו סטפן, האלטר אגו של סטיב ארקל. אך מי שמכיר אותו יודע שבכל פעם שהוא מטביע זה נראה כאילו שיגרו אותו מתותח. הסגנון הוא מה שמכניס אותו לדפי ההיסטוריה, אם וי פי או לא, אין אף אחד אחר שנראה כל כך קליל, חזק ואקספלוסיבי כמו ווסטברוק. בקיצור, מר ראסל הוא אחד האתלטים הכי ייחודים בליגה. שילוב של מהירות, משקל וזינוק יצרו קוקטייל לא נורמלי של אתלטיות. תוסיפו לזה את החייתיות הפראית שלו והופ - קיבלתם שחקן שרואים אחד למיליון.

הטוב: מטביע כמעט כמו וינס קרטר, מהיר כמעט כמו יוסיין בולט.

הרע: נותן לשתן לעלות לו לראש, מתפרע לעיתים קרובות מדי כשהוא עולה לסל עם הראש בקיר.

סגנון לבוש 

הטוב: כמו שאמרנו, ראס תמיד דופק הופעה, בטוח לא משעמם איתו.

הרע: הוא מתלבש כמו הומלס לעיתים קרובות מדי.

הטוב ביותר או הכיפי ביותר: אפילו לא קרוב להיות הכי טוב בליגה אבל וואלה, כל פעם הצגה.

המשקפיים בסטייל

סטטיסטיקה  

כולם מתעסקים העונה במספרים של ווסטברוק באובססיביות. כן, הוא קולע מלא (הסקורינג צ'מפיון של העונה), מוסר מלא ולוקח הרבה ריבאונדים, אך תוך כדי הוא יוצר חורים ענקיים בהגנה. בנוסף, הוא גם מאבד מלא כדורים כל משחק ועושה זאת הרבה פעמים בחוסר אחריות. אין ספק שבכל פעם שווסטברוק עולה לפרקט, אנחנו יודעים שהולך להיות מופע מיוחד במינו, זו בכלל לא השאלה. בשביל צופים שאוהבים לראות מספרים מטורפים ראס הוא ה-שחקן, אבל לצערי המספרים לא משקפים את המצב האמיתי.

פטריק בברלי מהיוסטון רוקטס אמר את זה במדויק: "ראס אומנם קלע 40, אבל לקח לו 34 זריקות כדי לעשות את זה". במדד היעילות המספרים של ראס מרשימים פחות ויחס האיבודים/אסיסטים לא יפיל אותנו מהכיסא. הנתון הכי חשוב, אחוזי הקליעה של ראס זה לא משהו שהוא יזכיר בקורות החיים שלו. בסופו של יום אנחנו כל הזמן חוזרים לממוצע טריפל דאבל ואסור לזלזל בזה - כל שיא שלא נשבר עשרות שנים הוא משהו שצריך להעריך. בנוסף, ווסטברוק אחראי לכ-50 נקודות למשחק בקבוצה שלו, הוא ריבאונדר מעולה ולמעשה הוא הרכז שקולט הכי הרבה ריבאונדים בליגה.

הטוב: מקום 10 בריבאונדים, מקום 3 באסיסטים, מקום 1 בנקודות למשחק, מקום 12 בחטיפות.

הרע (מאוד): מקום 485 באיבודים (אחד לפני אחרון), מקום 294 באחוזים מהשדה.

הטוב ביותר או הכיפי ביותר: המספרים מטורפים, היעילות פחות - תיקו.

( )

אופי  

ראסל ווסטברוק עולה לפרקט כדי לנצח, גם אם זה יעלה לו בדם יזע ודמעות. אין הרבה שחקנים שנותנים את כל כולם על המגרש, וזו אחת מתכונות האופי הכי מרשימות שלו. במסיבות העיתונאים השנה הוא התעלל בכתבים והגן בחירוף נפש על חבריו לקבוצה. בקיצור, אין לו זמן וכוח לבלבולי המוח של כולנו. תנו לו כדור וסל, וזה כל מה שהוא צריך בחיים. יש בזה משהו קצת הוליוודי - ראס הוא כמו דמות קולנועית במסעה לבדה מול כל העולם, ממש כמו וויל סמית בסרט "אני אגדה".

כדי לתבל קצת את העניינים, ראס מקלל בלי לדפוק חשבון, מפסיק ראיונות מתי שמעצבנים אותו וכמו שזה נראה דרך הטלוויזיה - הוא פשוט לא רואה אף אחד ממטר. זה לא שהוא מנסה להוכיח לכל העולם כמה שהוא טוב, זה ממש לא מעניין אותו, הוא פשוט כזה בן אדם - שחצן, אגרסיבי, חסר סבלנות, כן ואותנטי. ראס נראה כמו הערסים האלו, שאם הם אוהבים אותך הם יתנו לך את כל עולמם, אבל אם אתה בא להם מקולקל הסיפור שלך נגמר עוד לפני שהוא התחיל.

הטוב: השחקן היחיד בליגה שהוא לא יפה נפש.

הרע: תחייך פעם בכמה שנים בן אדם, החיים סבבה לפעמים.

הטוב ביותר או הכיפי ביותר: ממש לא מתנהג כמו אם וי פי קלאסי, חד משמעית השחקן הכי כיפי בליגה.

השפעה קבוצתית  

דווקא כאן, בפרמטר הכי חשוב, ראס הכי רחוק מתואר ה-MVP. אפשר להתווכח אם הוא השחקן הטוב ביותר בליגה העונה (הוא בטוח השחקן שהכי כיף לצפות בו), אבל האם הוא השחקן הכי בעל ערך לקבוצה שלו? התשובה היא אולי, על גבול הלא, ממש לא. ראס לא הופך את חבריו לקבוצה לטובים יותר, להפך, הוא שם אותם במצבים קשים יותר והם נכנעים למשחק שהוא מכתיב לקבוצה. קחו שחקנים כמו דאג מקדרמוט, קלע שלשות נהדר שלא נוגע בכדור גם כשהוא חופשי, וסטיבן אדאמס, שחותך לסל כמו מכונה ומקבל מסירה לעיתים רחוקות מדי.

אני בטוח שאיזה טרול כותב בזה הרגע בתגובות כאן למטה: "אבל הנה, עובדה שיש לו כמעט 11 אסיסטים למשחק". נכון, ראס מוסר המון אסיסטים, אבל זה לא המדד היחיד למשחק קבוצתי, וזה בטוח לא אומר שהוא הופך את השחקנים סביבו לטובים יותר. חוץ מהארדן, ווסטברוק הוא השחקן שמשחק הכי הרבה אייסוליישן בליגה, וחוץ מהארדן הוא גם מאבד הכי הרבה כדורים, ממש לא משהו להתגאות בו. אם תרצו להסתכל על חצי הכוס המלאה, אז באיסוליישן הוא מושך אליו את כל תשומת הלב של ההגנה ובכך הוא מפנה את חבריו לקבוצה ומאפשר להם זריקות קלות. מצד שלישי, ווסטברוק מדהים במדד הפלוס מינוס וזה רק מוכיח שהוא משחק עם קבוצה של עציצים. זו הסיבה שהוא מחזיק בשיא הדקות בהחזקת כדור למשחק. בגלל שאף אחד אחר באוקייסי לא יודע לייצר לעצמו וכשראס על הספסל הם נראים כמו קבוצת יורוליג מקסימום, הוא חייב להחזיק בכדור וליצור עבור חבריו בכל התקפה והתקפה.

 הרע: תפסיק לקטוף פרחים ותתחיל להשקות את העציצים שסביבך.

הטוב ביותר או הכיפי ביותר: ברגע שתפסיק לשחק כמו אייברסון ב-2001 אולי תביא אליפות.