הקשר המופלא בין צמחים, נחשים ועקרבים
הפחד והיראה מפני נחשים מופיעים תדירות כמעט בכל התרבויות על פני כדור הארץ, הן באמונות עממיות הן בפולחנים דתיים. חיה זו, כך נדמה, מהלכת קסם בלתי רגיל על האדם ומעוררת הן שאט נפש והן הערצה יותר מכל חיה אחרת עלי אדמות
לאור הקשר בין נחשים ורעילות (למען הדיוק, בעברית, המילה "ארס" מתייחסת לבעלי חיים והמילה "רעל" לחומרים ולצמחים), לא מפתיע הדבר שלעתים המלה "נחש" נכללת בכמה שמות ערביים של צמחים רעילים.
בן חצב סתווני: "בצל הנחש" (בַּסְל אֶל חִיָה, بصل الحيّة).
דלעת הנחש: "ענב הנחש" (עָנָבּ אֶל חִיָה, عنب الحيّة); "עגבניית הנחש" (בַּנְדוּרָת אֶל חִיָה, بندورة الحيّة; "דלעת הנחש" (קָרְעָת חִיָה, قرعة الحيّة ו"שיזף הנחש" (דוֹם אֶל חִיָה, دوم الحيّة).
סולנום שחור: "ענב הנחש" (עָנָבּ אֶל חִיָה, عنب الحيّة) ו"עגבניית הנחש" (בַּנְדוּרָת אֶל חִיָה, بندورة الحيّة).
סתוונית היורה: כרכום חורפי שפקעתו ראויה למאכל (לאחר קלייה) נקרא "כרכום האנשים" (שׁוּחֵם אֶל נָאס, شُحّيم الناس) בעוד הסתוונית הרעילה היא "כרכום הנחש" (שׁוּחֵם אֶל חִיָה, شُحّيم الحيّة).
קיסוסית קוצנית: "ענב הנחש" (עָנָבְּ אִל חִיָה, عنب الحيّة) ו"רעל הנחש" (סָם אֶל חִיָה, سم الحيّة). לפנינו שלושה מיני צמחים שונים: קיסוסית קוצנית, סולנום שחור ודלעת הנחש, הנושאים שמות זהים בערבית ("ענב הנחש") עקב תכונותיהם הדומות, לשלושת המינים האלה יש ענבות רעילות. בעברית המילה "סם" משמעה רפואה ולכן אפשריים הצירופים "סם חיים" ו"סם מוות". בערבית המלה "סם" פירושה רעל בלבד. כך גם ויתניה משכרת וגם סולנום שחור, שהם צמחים רעילים, מכונים בערבית ,בשם "סַמְוֶה" (سموة) מלשון סם.
עץ החרוב המקולל בו מתגוררים נחשים
צמחים אחרים קיבלו את שמם עקב דמיון איברים מסוימים לאיברי הנחש. שם הסוג עכנאי (Echium) נגזר מלשון עכן (Echis) הוא אחד מסוגי הנחשים הארסיים בארץ. הסיבה לכך היא שצלקת הפרח שסועה לשניים כלשון הנחש. מצבור המנבגים של השרך לשון האפעה (Ophioglossum) דומה ללשון נחש. שמו העברי נגזר משמו של הסוג בלטינית ophis פירושו "נחש" ו- glossum משמעו "לשון".
בפולקלור הערבי נחשב עץ החרוב כעץ מקולל וכמשכנם האהוב של נחשים. בכפר מזרעה, שבגליל המערבי, רשמנו את ההבחנה הבאה: "חרוב עץ לא טוב, יש בו נחשים הפוגעים בבני אדם. הנחשים שבשיזף לא יעשו שום דבר רע". כאשר שאלנו מדוע אסור לישון תחת החרוב, קיבלנו, בין היתר, את התשובות הבאות: "החרוב מושך ציפורים בגלל הפֵּרות המתוקים ואז באים הנחשים" ו"השדים והנחשים אוהבים את החרוב ולכן הוא מקולל, אנשים שישנו תחת החרוב נתבלעה דעתם".
בכפר יאסיף סופר לנו כי "הנחשים יוצאים לראשונה לאחר הגשם והם מסונוורים מהאור הרב. מיד עם הופעתם הם מחככים את עיניהם בעלי שומר. מיץ השומר מנקה להם את העיניים ואז הם רואים היטב", לכן מאמינים שהשומר מביא נחשים. כבר פליניוס (Plinius), חוקר הטבע הרומאי, מספר ( N.H. 8,3: 70-73) שנחשים מחפשים את השומר כדי לחדד את ראייתם לאחר ההתנשלות. בהתאם למסורת זו השתמשו הרופאים, בעת העתיקה ובימי הביניים בשורש הצמח כנגד יָרוֹד (קטרקט) ובכל חלקי הצמח לשיפור הראייה וכנגד עיוורון. בימי קדם נחשב הרוש העקוד לרעיל עד כדי כך שהוא מבריח נחשים.
נחשים שומרי עצים מקודשים
הקשר בין פולחן עצים לבין פולחן נחשים הוא עתיק יומין ובעל שורשים עמוקים בתרבויות רבות. פולחן העצים ופולחן הנחשים משולבים זה בזה כדתות אחיות, ובמיוחד בהודו מוצאים אותן במשולב.
לפי עדותו של עלי זועבי מתמרה "הנחשים קשורים במטמונים עליהם ממונים שדים. כאשר חרטומי מצרים היו טומנים מטמון, אולי ליד עץ מסוים, הם היו נותנים הוראות לנחשים לשמור על האוצר והנחשים חיים משך דורות".
סיפור זה מתאים למקובל שהמצרים הקדמונים היו הן עובדי עצים הן עובדי נחשים כחלק מפולחן הטבע. בשומרית עתיקה המילה MŬS פירושה הן נחש הן עץ, מה שעשוי להעיד על אסוציאציה בין הנחש לבין עץ החיים. הקשר בין הנחש לעץ החיים, או לעשבי מרפא באופן כללי נפוץ מאוד מאחר ומייחסים לנחש חכמה וידע ברוקחות, וכך נעשה הנחש לסמל הרפואה בקרב עמי הים התיכון.
כבר גילגמש מספר אודות עץ אלה מקודש "חָמֵשׁ שָׁנִים, עֶשֶׁר שָׁנִים –חָלְפוּ / הָעַץ הָלַךְ וְעָבָה וְאִישׁ לׂא כָּרַת אֶת גִזְעוׂ / בְּשָׁרָשָׁיו – נָחָשׁ אֲשֶׁר לׂא יִירָא לַחַשׁ, שָֹם מְאוּרָתוׂ" ( גלגמש אנכידו והשאול, 40-42, תרגום ש. שפרה)
הצירוף של עץ קדוש ונחש אינו מקרי, שניהם מהווים סמל להתחדשות החיים, לנצחיות ולפוריות. לשניהם מייחסים כוחות מאגיים לריפוי ולעזרה מחד גיסא ולעונש ולמוות מאידך גיסא. הן הנחשים והן העצים זכו להערצה במיוחד מאחר שנתפשו כסמלים של כוחות ההתחדשות והרבייה בעולם הצומח ובעולם החי.
הקשר בין עצים לנחשים נפוץ בעולם המוסלמי. לפי האמונה העממית אין הג'ינים של העצים אינם אלא נחשים הגרים בהם. הנחש כסוכן עונש לכל המעז לחלל עץ קדוש מופיע תדירות בעמים שונים. כבר בספור גלגמש אנכידו והשאול מסופר אודות העץ קדוש "חָמֵשׁ שָׁנִים, עֶשֶׂר שָׁנִים – חָלְפוּ / הָעֵץ הָלַךְ וְעָבָה וְאִישׁ לֹא כָּרַת אֶת גִּזְעוֹ. / בְּשָׁרָשָׁיו – נָחָשׁ אֲשֶׁר לֹא יִירָא לַחַשׁ, שָׁם מְאוּרָתוֹ..." (תרגום ש. שפרה. בימים הרחוקים ההם עמ' 310)
האלה העיקרית של העיר מירה (Myra) אשר בליקיה (Lycia), בחוף הדרומי של אסיה הקטנה, נקראה אלאוטרה (Eleuthrea). בלה התגוררה בעץ ברוש קדוש. פעם אחת ניסו שני אנשים לכרות את העץ, אך האלה הופיעה מתוך העץ ושני נחשים לחשו מבין השורשים והבריחו את בני העוולה. לפי המיתולוגיה היוונית היה אורפאוס נגן מופלא ואפילו העצים האזינו לנגינתו.
הוא הצטרף לארגונאוטים במסעם לקוֹלְכִיס, היא ארץ גיזת הזהב (המצויה במזרח הים השחור). בשירתו הקסומה הוא הרגיע את הגלים, וכאשר הגיעו לקולכיס, כך יש אומרים, הוא הרדים את הנחש ששמר על העצים בחורשה של אָרֶס (אל המלחמה היווני), משם לקח יאסון את גיזת הזהב.
הגירוש מגן עדן: הנחש כסמל לפיתוי ויצר הרע
אי אפשר שלא להזכיר בסוגיה זו את עוללות הנחש בגן העדן ככתוב "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: "אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ: "מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן, אָמַר אֱלֹהִים: לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ, פֶּן תְּמֻתוּן". וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם" (בראשית, ג:א'-ה').
מאז יש לנו "חשבון פתוח" עם הנחש כסמל הפיתוי ויצר הרע מזה ועם הגירוש מגן העדן מזה. בספרות הפרשנית מצוי ויכוח נרחב על אודות זהות עצי גן העדן (עץ הדעת ועץ החיים), אך כמעט שאין מחלוקת על אופיו של הנחש ועל חלקו בצרות שנפלו על האדם מאז.
בכפר סג'ור מצוי עץ לבנה רפואי מקודש בשם אֶל מוּבַּארַכֶּה (المباركة, המבורך). לפי עדות האיש שבחצרו גדל העץ "מישהו קילל את אלוהים ליד העץ ואז יצא נחש מהעץ והכיש את האיש והוא אושפז לחודש וחצי. היה צריך לערוך לו נדר מתחת לעץ ולבקש סליחה. היה האיש שלושה ימים מתחת לעץ לבקש סליחה ואז הבריא".
בכפר מע'אר מסופר על אודות עץ השיזף של שיח' נבי שועייב: "מהעץ יוצאים נחשים כדי שלא יפגעו בעץ", ובנוסח קצת שונה: "הנחשים יוצאים כאשר מישהו אמר דברי כפירה מתחת לעץ". בטאבאש, שליד טבעון, נאמר לנו, בתשובה על השאלה מה הקשר בין עצים קדושים לבין נחשים: "נחש שומר על עץ קדוש. מי שפגע בעץ קדוש, הנחש יעניש אותו. איש אחד עבד עם טרקטור כבד ליד העץ, איש אחד עבד עם שופל ליד העץ והנחש הכיש כמה עזים שהיו שייכות לו".
לפי גירסה נוספת "לכל עץ קדוש יש איזה מלאך או שד או ג'ין הנמצא בתוכו ושומר עליו. הרוח יוצאת בדמות נחש ושומרת על העץ מפגיעה".
צמחים לריפוי הכשות ועקיצות
בספרי הרפואה העממית מקובלים כמה מיני צמחים לטיפול בהכשת נחש כמו: פיגם מצוי, קרצף מבורך, מליסה רפואית, ובבונג זהוב.
כאשר שוִאלִים מרפאים בכפרי הגולן והגליל כיצד מרפאים אדם שהכישו נחש, שומעים פעמים רבות את הסיפור הבא: "במו עיניי ראיתי חרדון שהכישו נחש. רץ מיד החרדון אל צמח החרחבינה המכחילה, טעם ממנה וכך ניצל".
סיפור זה ממש ידוע כבר מימי היוונים הקדמונים. הסיפור נתגלגל מדור לדור ולשם שכנוע מספרים המרפאים כי "ראו זאת במו עיניהם"'. מכאן גם שמה האנגלי של החרחבינה ""Snake "Root שפירושו "שורש הנחש".
עד עצם היום הזה מרפאים, בכפר הערבי, הכשות נחש (וגם עקיצות עקרב) באמצעות פיזור אפר המופק משורשי החרחבינה על מקום הפגיעה. שמה של החרחבינה המכחילה בערבית "קּוּרְסְעָאנֶה" ( قرصعنّة), "קוּרֱס" ( قرصة) פירושו "עקיצה" ו"עָאנֶה" (عنّي) משמעה "ממני", כלומר "עקיצה, סורי ממני". שמות נוספים, בערבית, לצמח זה הוא "קוץ העקרב" (שַׁאוּק אִל עַקְרַבָּנִי, شوك العقربة) או "עשב העקרבים" (עִשְׁבֶּת אִל עָקְרַבִּין, عشبة العقارب).
לפי אמונה הרווחת בכפר הערבי מובטח למי שיאכל עלי חרחבינה מכחילה במשך ארבעים יום שלא יינזק מהכשת נחש או מעקיצת עקרב. בקפריסין נהוג להאכיל עזים וכבשים שהכישן צפע בשורשי חרחבינה. כמו כן מועכים את השורשים ומכינים תחבושות לטיפול בבני אדם שהוכשו.
העקרבים מהווים סכנה מתמדת לאדם, במיוחד בבתי גידול מדבריים, ובמשך הדורות התבססו הפחד והיראה מפני יצורים מסוכנים אלו החובבים את מגורי האדם. לפי הפולקלור הערבי שוכנים בגיהינום עקרבי ענק בגודל גמל. מסופר שמוחמד מיין את הג'ינים למיניהם לקבוצות ובין היתר יש כאלה המופיעים בדמות עקרבים ונחשים.
עוקץ העקרב והלוף שדומה לפה של נחש
שם הסוגים "עוקץ העקרב" ו"זנב העקרב" בא לתאר את מראה התפרחת. שם עתיק יומין זה מופיע כבר ביוון העתיקה ושרד בשפות שונות עד ימינו. לפי תורת החתימות ( Doctrine of Signature), היא "ריפוי דומה בדומה" , צמח הדומה לסימני מחלה מסוימים או לגורמיה עשוי לסייע בריפויה.
כבר פדניוס דיוסקורידס (Pedanius Dioscorides), הבוטנאי היווני הקדום (40- 90 לספירה), מציין את השימוש בעוקץ העקרב לטיפול בעקיצות של שרץ זה. הרופא והרוקח הערבי הדגול איבן בייטאר (Ibn El Baitar), שחי בספרד (1188- 1248) בתור הזהב האיסלמי, מציין את השימוש בחבישה שמכינים מזרעי זנב העקרב לטיפול בעקיצת עקרב.
מעיד אסף הרופא על הלוף: "עשב שנקרא בלשון ארם לְוֵיפָא, הוא סֶרְפֶּנְתִּינוֹ (=נחש), דרקונתיון (=דרקון) צומח בשדות ובגינות. עליו רחבים וניצתו דומה לנחש, ושורשיו עבים דומים לקוֹלְקָס (קולקס הקדמונים שגדל בעבר, בארץ, כפליט תרבות) אם יודק ויוטח בו ידיים וזרועם, תוכל לתפוש בידך נחשים ועקרבים בלא נזק. כי ריחו וכוחו ישבירם ויסגירם ויכנעם ביד תופשיהם".
תפרחת הלוף דומה לפיו הפעור של נחש - סגולה בדוקה לריפוי מנכישת נחשים. לפי אותו עקרון, היה נהוג באנגליה להשתמש במין של השרך לשון האפעה לטיפול בהכשות נחש עקב דמיון צבר המנבגים ללשון נחש.
הסיפורים על נחשים, עקרבים וצמחים עדיין נפוצים ברחבי הארץ ואת מקבילותיהם אפשר למצוא הן בפולקלור של עמי אירופה הן בהודו. מרתק הדבר שהסיפורים על אודות הנחש והשומר ועל החרדון והחרחבינה, הידועים בספרות זה אלפיים שנה, "נעלמו" ופתאום צצו והופיעו בארץ.
מקרים אלו מעידים על מסורות עתיקות על אודות צמחים שעדיין חבויות ומצויות מ"תחת לשטיח". המרואיינים בוודאי לא היו מודעים לספרות העתיקה. המתמיה הוא שלא מצאנו שום עדות לשני סיפורים אלו פרט למקורות העתיקים. לולא האזכור של אותם פרטים בדיוק בספרות העתיקה היה עולה חשד שזו המצאה מקומית.
אמוץ דפני הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה, בוטנאי וחוקר פולקלור. סאלח עקל ח'טיב הוא חוקר מסורות ופולקלור צמחי הארץ. "צמחים, שדים ונפלאות" - צמחי ארץ ישראל בפולקלור (הוצאת עולם חדש)
לפנייה לכתב/ת 
