לסן אנטוניו עדיף בלי פארקר
הרכז הוותיק עיכב את ההתפתחות של פטי מילס, שמתאים יותר למה שהקבוצה צריכה כדי להצליח
בשביל תשובות צריך להסתכל קצת אחורה. קוואי לנארד הגיע לספרז בעונת 2011-12 בתור שחקן ספסל, ורק באמצע העונה השתלב כשחקן חמישייה, תוך שהוא מדיח מההרכב את ריצ'רד ג'פרסון הוותיק, שהיה אז בשיא הקריירה שלו, עשה פוזה נעלבת ועבר לגולדן סטייט באמצע העונה בשביל לפנות את עמדת הסמול פורוורד לקוואי. הייתה היררכיה די ברורה בקבוצה הממושמעת ביותר בליגה. 7 שחקנים דייקו בשלשות מעל 41%, ובראשם בוריס דיאו עם 61.5% ואחריו דני גרין עם 43.6%, מילס עם 43% וג'פרסון אמנם "רק" עם 42% אבל גם הוביל את הקבוצה בניסיונות משלוש עם 4.6. הזדנבו ברשימת הצלפים מאט בונר, ג'ינובילי וגארי ניל, כולם בסביבות 41%. הקבוצה לקחה בממוצע 21.3 שלשות ודייקה ב39%, בעוד יריבותיה לקחו רק 17.7 נסיונות ודייקו רק ב35%.
היה ברור לכולם שהדור שהיה צריך להחליף את הטריו נכשל במשימה. ג'ינובילי, פארקר ובעיקר דאנקן היו יותר מדי טובים. דני גרין כמעט היחיד השתלב יפה בקבוצה, אפילו בחמישייה, אבל למשל ד'חואן בלייר, טיאגו ספליטר ובוריס דיאו לא התקרבו לתפוקה של דאנקן ואפילו לא סיפקו מענה לצורך בעוד גבוהים איכותיים לצידו, אלא היו לכל היותר מחליפים סבירים, מה שמסביר למה דאנקן המשיך ואילו המחליפים שלו עזבו. תהליך דומה התרחש גם בקו האחורי. לא גארי ניל ולא ג'ורג' היל היו יכולים להחליף את פארקר. הם אולי דירבנו אותו לא להידרדר ולשמור על רמת משחק, למרות נטייתו להיפצע. הוותיקים שרדו את גל המחליפים הראשון שלהם, משתי סיבות. 1 הם היו יותר מדי טובים. 2. המחליפים שלהם לא.
אז פופוביץ' החליף את המחליפים בצבע, והביא את אולדרידג' בפירוש בכוונה להוריד עומס מדאנקן, ואת ווסט בשביל להעיף את דיאו, בונר, ספליטר ועוד כמה גבוהים שלא הצדיקו את תפיסת המשבצת, לא בהרכב ואפילו לא על הספסל. ווסט לא השתלב ופינה את מקומו לגאסול ולדייויד לי שהצטרפו, ודוויין דדמון שגדל במועדון. אבל חרב הקיצוצים לא נעצרה בצבע. גם ג'קסון ואפילו ג'פרסון נזרקו למרות שסיפקו את הסחורה, אבל לא ברמה שפופוביץ' רצה. אנדרסון נשאר כמחליף בעמדת הסמול, לא בגלל שהיה שחקן יותר טוב אלא בגלל שהיה חייל יותר ממושמע. פארקר נשאר הגארד הבכיר ולצידו דני גרין ומילס התחלקו בדקות ובאחריות.
באו והלכו עוד שחקנים פחות משמעותיים (למשל מרקו עם ובעיקר בלי נלי), אבל בשביל לקחת את אוסף השחקנים (הדי מצ'וקמק, בואו נודה) הזה לאליפות (2014) ועוד גמר אחד (2013), פופוביץ' היה צריך לשנות סדרי בראשית בקבוצה. קוואי היה הילד המוכשר, כמו רונדו בבוסטון כמה שנים קודם לכן, אבל הטריו סירב לקצץ בדקות ובאחריות. המזל שלהם היה שלנארד היה צנוע, לא התנגד להסתפק בשאריות, עשה הכל בשביל כולם (כולל נשיאת התיקים של הוותיקים וצחצוח נעליים) ולא דרש לקבל זריקות. וככה גרין התקדם ע"ח ג'פרסון שנזרק משם והיה לספק השלשות העיקרי, מילס ואנדרסון הסתפקו בתרומה לא מבוטלת מהספסל, לצד ג'ינובילי האגדי, שהוכיח שגם בעידן הנוכחי אפשר לעשות קריירה מוצלחת בלי להיות שחקן חמישייה.
אבל הטריו המשיך להזדקן ופשוט לא היה מי שיזיז אותו הצידה. ועם כל הרצון הטוב, כמה אפשר להשאיר צעיר כמו מילס על הספסל? אם גרין היה ממשיך בכושר הקליעה שלו, את שאר הבעיות היו מטאטאים מתחת לשטיח, אבל ככל שקוואי התקדם, ככה גרין נסוג. הם בדיוק באותו גובה. גם המספרים של קלעי תומפסון ירדו כאשר דוראנט הגיע לאוקלנד, למרות שדוראנט משחק פורוורד ותומפסון שוטינג גארד. ככה גם הנסיקה של לנארד הייתה חייבת לבוא ע"ח ההתקדמות של גרין שנעצרה. וככה גם מילס חי תחת צילו של פארקר, אבל חשוב לזכור שמדובר בילדים הכי טובים שהסכימו להסתפק בפירורים שנשארו להם, והיו שם הרבה שחקנים לא פחות טובים, אבל עם הרבה פחות סבלנות...
כך שהפציעה של פארקר לא בהכרח תפגע בקבוצה. יש שם מספיק שחקנים טובים שמחכים להזדמנות שלהם. ויתקדמו לתוך הוואקום שפארקר השאיר אחריו. הלילה ראינו את הספרז במשחק הראשון בעידן "פוסט פארקר". פופו הפתיע עם דז'ונטה מארי בחמישיה, כלומר מילס ממשיך לעלות מהספסל. גם בדקות האחרונות של המשחק השני בסדרה, כאשר פארקר נלקח החוצה על הידיים, התנופה של ס"א לא נעצרה, אלא להפך. הלילה הם שמרו על משחק די צמוד עד למחצית אבל דרסו את יוסטון ברבע השלישי, ולא הורידו את הרגל מהדוושה גם ברבע האחרון.
הארדן די נעלם מול השמירה של הילד, שגבוה כמוהו, דק וזריז. אין ספק שבהגנה של ס"א אף אחד לא מתגעגע לפארקר. בהתקפה? הילד בהחלט איבד 2 כדורים מול בוורלי וסיים בלי אסיסטים (היחיד מס"א ששיחק ולא הצליח להעביר אף אסיסט), אבל את השמירה שלו על הארדן האחרון לא יישכח עוד הרבה זמן. אמנם הארדן סיים עם 43 נק' אבל רק 5 אס' מול 5 איב'.
ושימו לב לנתון החשוב מכל. להארדן היה מינוס 14 נק' ב-40 הדקות ששיחק, וזה היה הנתון השלילי הכי גרוע ביוסטון הלילה. למארי היה פלוס 11 נק' בטור הפלוס מינוס, וזה היה הנתון הכי גבוה בס"א. אז מוקדם להספיד את פארקר או הארדן, אבל אחרי משחק שלם ועוד כמעט רבע משחק, ניתן כבר לקבוע כמעט בוודאות שעמדת הפוינט גארד הפותח של ס"א לא נשארה יתומה. פארקר היה שותף מלא למהפך של ס"א במשחק מס' 2, אבל במשחק מס' 3, בלעדיו, יוסטון כמעט ולא הצליחה להוביל, רק בתחילת המשחק, ואמנם רדפה אחרי ס"א ועשתה כמה ניסיונות להשתלט על המשחק, אבל לא יותר מזה. פארקר יכול להתמתח על הספסל וליהנות. בזכות הניסיון והכריזמה הם תמיד ישמחו לקבל אותו בחזרה, וגם בגלל ההיסטוריה שלו בקבוצה, אבל הם מסתדרים לא רע גם בלעדיו. בהסתייגות אחת. מול קרי זה כנראה לא יספיק, אבל תנוח דעתכם, כי גם עם פארקר הם היו בבעיה מול הגארדים של ג"ס.
לפנייה לכתב/ת 
