אני אוהב אותה, ואנחנו מכירים בקושי שבוע
טוב לי, ושוב אני רוצה להגיד לה, "אני אוהב אותך". המילים כבר נוצרות לי בחלל הגרון, ואני מרגיש איך הן עומדות להתגלגל לי מעל הלשון. אלוהים יודע מה נפל עליי. אבל אני יודע את זה. יודע את זה בעומק עצמותיי, יודע שאני אוהב אותה (פרק לקריאה מתוך הספר: "תל אביב - גן עדן - גיהינום")
טוב לי, ושוב אני רוצה להגיד לה, "אני אוהב אותך". המילים כבר נוצרות לי בחלל הגרון, ואני מרגיש איך הן עומדות להתגלגל לי מעל הלשון. אלוהים יודע מה נפל עליי. אבל אני יודע את זה. יודע את זה בעומק עצמותי, יודע שאני אוהב אותה, ושהאהבה הזאת נכנסה לתוכי וזיינה לי את הצורה. אני לא מדבר שטויות, ואני לא נסחף. למרות שאהיה הראשון להודות שכל העניין נראה מופרך לחלוטין. עוד לא עבר שבוע, וכבר אני מחליט שאני אוהב אותה? כן, בטח. אני יודע. יודע פנימה. יודע ידיעה פשוטה, תמימה ומוחלטת.
בסוף אני לא אומר כלום. אני לא לגמרי דביל, למרות שאני מאוהב. היא לא היתה מסוגלת להבין את זה אם הייתי אומר, ואני פשוט נמנע. במקום זה, אני נותן לה נשיקת פרידה חצי לוהטת ונוסע להורים שלי. חומרת המצב מתבהרת לי במלואה כשאני מוצא את עצמי בדרך ממציא לעצמי שירי אהבה באוטו. אני לא צוחק. תוך כדי נהיגה רצות לי מילים לשירי אהבה, שאני מפזם למנגינות שהמצאתי. אני מרגיש קצת מטומטם, אני מודה. אילו לפחות השירים האלו היו משהו קצת יותר מתוחכם משירי בוב ספוג, "אני אוהב אותה, אני אוהב אותה, הוי האהבה היא כל כך טובה, לה לה לה לה לה." אבל זה מה שהתנגן לי בראש, וזה הצחיק ושימח ובעיקר הפתיע אותי, כל הדרך.
כשהגעתי להורים, זה היה כמו לנחות בעולם אחר. ישבתי שם, מסביב לשולחן התנהלה השיחה הרגילה של שבת בצהריים. קצת רכילות, קצת פוליטיקה, קצת בדיחות משפחתיות. רציתי לצעוק להם, "תגידו, אתם עיוורים? איך אתם לא רואים שאני שונה היום. איך אתם לא רואים שאני מאוהב?!". לא שהם היו מתרגשים. יותר מדי בחורות, יותר מדי מערכות יחסים פיקטיביות ופיקטיביות למחצה. הם היו שמחים בשמחתי, אומרים לי כמה הם מאושרים ואיזה יופי, אבל הם לא היו לוקחים אותי ברצינות. רק אני ידעתי שהפעם זה באמת. שאני באמת אוהב אותה, ושאחרי הארוחה אני הולך לחזור אליה. ביום ראשון בבוקר כבר לא יכולתי להחזיק את זה יותר בפנים. אמרתי לה.
הוא אמר לה! הוא אמר לה שהוא אוהב אותה! איזו הצלחה מסחררת! מי היה מאמין. אבל שבתיאל כן האמין. תמיד ידע שהאיש יתאהב במהירות ובקלות. רק תנו לו את התנאים המתאימים. רק טפחו את זה כמו שצריך. שבתיאל ידע את המשמעות של האמירה הזו, הוא הכיר את האיש ואת הפחדים שלו, וידע שהוא לא אומר "אני אוהב אותך" לבחורות סתם. זה יוצר יותר מדי בלגן, זה מביא איתו יותר מדי ציפיות וקושר אותן ואותו למקום. אבל אם הוא הוציא את המילים האלו מהפה, אז התוכניות עבדו, הוא באמת אוהב אותה. הפרויקט שלו מצליח ומגיע להבשלה מהירה כמו שרצה. שבתיאל היה מרוצה.
שמונים ושבע לא היה יכול שלא להעריך קצת את הבחור. הוא בא ואמר לה מה שהוא מרגיש, בלי כחל ושרק, בלי פילטרים. הוא פשוט עמד מולה ואמר את זה. הוא ידע שהיא תמצא את העניין הזה מוזר, מפחיד, אולי אפילו מרתיע. מה פתאום הוא יוצא בהכרזות האלו? ובכל זאת הוא בא ואמר את זה. צריך ביצים בשביל לעשות דבר כזה. במחשבה שנייה, אולי מדובר בטיפש גמור — זה הסוג הכי נפוץ של אומץ, טיפשות, אולי זה בעצם העניין. אבל גם טיפשות מהסוג הזה גרמה לשמונים ושבע להרגיש הערכה מסוימת למי שמפגין אותה ככה, בלי להתבייש.
הבחורה התעוררה ראשונה ביום ראשון בבוקר, והעירה את האיש בנשיקה על הלחי. נשיקה שבאה ללא ספק מתוך חיבה אמיתית, אך לא בהכרח מחייבת. האיש הסתובב אליה, ועיניהם הצטלבו לחמש שניות. חמש שניות שהספיקו לו להבין הכול, למשוך אותה אליו ולהתחיל להתגפף. אחרי שהם גמרו, הוא נשכב על הגב, חיבק אותה אליו ואז המילים פשוט זרמו ממנו החוצה.
"אני לא יודע איך להגיד לך את זה, וזה בטח יישמע לך קצת מוזר, אבל אני אוהב אותך". שמונים ושבע לא היה מסוגל להתאפק, ולמרות שהחליט לשמור את ההתערבות שלו למינימום ההכרחי, הוא היה מוכרח להסתכל לאיש בתוך הראש — להבין קצת מה לעזאזל הוא חשב לעצמו. לשדים יש אומנם סבלנות אין סופית במאבקם מול ממלכת השמים, אבל דחיית סיפוקים היא לא תכונה שהם מצטיינים בה. בכל זאת, כשחדר לתוך ראשו של האיש הוא לא מצא תשובות מלבד דחף אימפולסיבי טהור.
הוא חיכה עוד רגע אצלו, לראות אם פיספס משהו, ואחרי שקלט שהבחורה לא עומדת להגיד שום דבר, החליט שהוא חייב לדעת, וקפץ להצצה בראש שלה. שמונים ושבע ראה איך צצה לה לרגע המחשבה "איזה חמוד", זיק קטן שהתלקח לחלקיק שנייה בראשה ובלבה, אבל הדחף השכלתני שלה השתלט על העניינים מיד, והותיר אותה עם ה"חמוד" בלבד. לא מדהים, אבל תגובה סבירה לחלוטין בהתחשב בנסיבות — ושמונים ושבע ידע שהיא תישאר שם, לפחות בינתיים.
היא לא ממש מגיבה להצהרת האהבה שלי. האמת, לא כל כך ברור לי עד כמה אני מאוכזב מזה. "ביג דיל", אני חושב לעצמי. אז אמרתי לה שאני אוהב אותה. בחורים אומרים את זה לבחורות כל הזמן בלי להתכוון. בשביל להשיג זיונים, כדי להישאר בדירה, מכל מיני סיבות. ברוב המקרים אלו רק מילים, וגם עכשיו הן לא מחייבות אותי לשום דבר. זה יכול היה בקלות להיות שקר. הבעיה היא כמובן שזה לא שקר. אני לוקח את העניין הזה של האהבה ברצינות איומה, כמו ילדה בת 12 שקוראת רומן־רומנטי. אני חושב על אהבה כעל משהו מקודש. משהו יותר מדי חשוב מכדי שסתם אגיד למישהי שאני אוהב אותה בלי להתכוון. בלי להיות מוכן לקחת על עצמי את כל החבילה.
גם הקלות שבה הקאתי את המילים מטרידה אותי. אם אני לוקח את ההצהרה הזו ברצינות, אז איך זה שהיא נפלטה לי כמו שפיכה מוקדמת? בלי שום מחשבה. אתה תמיד יכול להתחרט, אני משקר לעצמי. אבל זה לא ממש עובד. אני לא יודע להחזיר את הגלגל הזה. איך לוקחים מילים עוצמתיות כל כך, ולו רק לעצמי, בחזרה? אפילו אם היא לא מעריכה את עומק העניין, וכך נראה לי, כי היא, בניגוד אלי, לא מפגרת. עצם האמירה, שלא לדבר על הדרך שבה שלוש המילים הפשוטות התפוצצו לי מהלב, השאירו אותי מחויב אליהן. לא מחויבות במובן השלילי. אבל עצם האמירה מכריחה אותי להסתכל על המצב ממקום חדש. אחרי שאמרתי לה שאני אוהב אותה, אני מוכרח להכיר בזה גם בעצמי. להסתכל על הרגשות שלי, שזרקתי החוצה באימפולסיביות בלתי נשלטת, ולקחת עליהם בעלות.
ריפוי בדיבור? אולי. אולי זו התרופה שלי. תרופה למחלה שעד שהיא הגיעה, לא ידעתי שאני רוצה להירפא ממנה. המחלה של החיים בעיר הגדולה, שם הכול כל כך קל שאי אפשר שלא לקחת יותר מדי מהכול — יותר מדי נשים, יותר מדי סמים, יותר מדי אלכוהול, יותר מדי קשקושים. אני מנסה לשחזר מה שעבר עליי אחרי שפלטתי את הצהרת האהבה שלי.
בשנייה הראשונה היתה לי הקלה, ברור. הקלה שנבעה מעצם האמירה. למרות שעברו רק יומיים או שלושה מאז שהתחלתי להרגיש ככה, החזקתי את ההרגשה הזאת בבטן די בכוח, והייתי בטוח שאני יכול להתפוצץ בבת אחת. אני לא רגיל להחזיק את הרגשות שלי בשליטה — אני פשוט לא רגיל שיהיו לי רגשות.
אלא שהרגשת ההקלה עברה כמעט מיד, ואז נכנסתי להיסטריה קלה עד מתונה. מעכשיו אנחנו במים לא ממופים. המילים האלו הכניסו אותי לתוך מערכת יחסים. מערכת יחסים עם בחורה שבאמת לא התכוונתי ליותר מקטע איתה. מה קורה פה? מה פתאום אני עושה את זה? ובעיקר איך ממשיכים עכשיו? את השאלה האחרונה, לפחות, היא פתרה בשבילי. "חמוד, לך למקלחת, יום ראשון היום ואני צריכה להיות במשרד מוקדם".
הפרק לקוח מתוך הספר: "תל אביב - גן עדן - גיהינום", מאת אוהד עוזיאל. לרכישה הקליקו כאן.
לפנייה לכתב/ת 
