זעקת הקוזאק הנגזל / מליניאק
לחלק מאוהדי מכבי תל אביב אין בעיה אם פעם בכמה שנים קבוצה אחרת תגנוב להם את האליפות, אבל בתנאי שהיא תגיע מעיר קטנה ושהאצטדיון שלה מכיל מקסימום 5,000 מקומות. בקיצור: קריית שמונה. מליניאק עונה לטורו של רז שכניק ב-ynet ("לא מפרגן לך, באר שבע")
הבדלי השעות והנופים המדהימים הקלו עליי את ההתנתקות כשטיילתי במערב ארה"ב, אבל בניו יורק אתה מחובר כמעט כמו בבית. ישראלים ברחובות, דיווחים באתרים, וטור של רז שכניק ב-ynet שכותרתו "לא מפרגן לך, באר שבע" והקפיץ אותי לכתוב מה שכנראה הייתי כותב ממילא.
הטור של שכניק שהרגיז את מליניאק
ביקורת היא לגיטימית, וגם ביקורת על ביקורת היא לגיטימית, בתנאי אחד: שהפוסל לא במומו פוסל. "המיתוס של הפועל באר שבע" וה"סינדרלה מהדרום" הם, לדעת שכניק, גניבות דעת. מיד נבדוק את העובדות. אבל להגיד שאפילו כמה מאוהדי באר שבע מסכימים לדעתו מזכיר לי מפיק בגל"צ שהודיע לי לפני התוכנית שהוא הוצף בפקס אחד.
על כל אוהד באר-שבעי שלא אוהב את ההתנהלות של אלונה, אני מתחייב למצוא מאה אוהדי מכבי תל אביב ששוקלים לבטל את המינוי (גם בכדורסל). מה שתחפש, זה מה שתמצא.
אפשר לאהוב את המכביסטים מת"א, ואפשר לא לאהוב. בעניין אחד אפשר להסכים: הם "לארג'ים". אמנם, האליפות רשומה על שמם בטאבו, אבל לא נורא אם פעם בעשר שנים איזו קבוצה תגנוב מהם צלחת, בכמה תנאים: שהקבוצה תהיה מעיירה קטנה, שמדובר בהבלחה חד-פעמית, שה"אצטדיון" שלה מכיל מקסימום 5,000 מקומות (אבל שרובם ריקים גם כשמחלקים בעיר כרטיסים בחינם), ושהתקציב שלה לא יעלה על 15 מיליון שקל. אה, ושאפשר יהיה אחר כך לקנות את השחקנים שלה. קריית שמונה, למשל. לאתוס של קריית שמונה הם יפרגנו בכיף, הבעיה שיש רק קבוצה אחת כזאת, וכנראה שיותר לא תהיה.
מקום טוב לעצור בדרך
גם באר שבע היא מקום נהדר... לעצור בו לקפה בדרך לאילת. אבל לגזול מאיתנו שתי אליפויות ברציפות, ועוד במגרש ביתי חדיש (תוך ניצול נבזי של העובדה שלמכבי ת"א אין ביתיות מחוץ לבלומפילד), ובעזרה של מיליארדרים מצהלה שבנו "מערכת יקרה וכוחנית", ורוביק דנילוביץ' שתומך בקבוצה, להבדיל מרון חולדאי שלא נותן שקל למכבי ת"א? זו לא "סינדרלה", זו גניבת דעת.
זעקות הקוזאק הנגזל נשמעות באוזניי כמו סימפוניה של בטהובן. איך אפשר לטעון שלמכבי ת"א אין ביתיות מחוץ לבלומפילד, אחרי שמיץ' גולדהאר הודיע שמכבי ת"א לא תחזור לבלומפילד. הסיכויים של הפועל ת"א, לשם השוואה, להישאר בליגה, היו ודאי גדולים יותר אילו שיחקה בבלומפילד. לא שמעתי מהם משהו על אובדן הביתיות.
עיריית באר שבע, שומו שמיים, תומכת בקבוצה. אכן עיריות לא צריכות לתמוך בספורט מקצועני, אבל בבאר שבע, אם אין ברקת ואין עירייה, אז הפועל באר שבע היא עוד קבוצת מרכז טבלה, אולי אפילו נלחמת עם אשקלון ואשדוד על מקומה בליגת העל. אם עיריית תל אביב תומכת בקבוצה מקצוענית, זו צריכה להיות רק בני יהודה.
על יהודי שחי בקנדה ותורם לספורט בישראל יש לי רק דברים טובים להגיד. אבל איך אפשר לפרגן לבעל קבוצה שלא טורח להגיע אפילו למשחק אליפות, ולגנות בעלי קבוצה שמגיעים לכל משחק. אין גבול?
מה ההבדל בין טיבי לצדק?
עוד טענה מעניינת היא שבבאר שבע לא משחקים שחקני בית. לא ספרתי, כנראה זה נכון. עדיף שיהיו כמה שיותר שחקני בית. אבל מה ההבדל בין איתן טיבי לשיר צדק? די-אן-איי של קבוצה זה לא רק שחקנים, והאחרונים שיכולים להעלות טענה כזאת הם אוהדים של קבוצה שהכסף שלה מגיע מקנדה, וצוות הניהול והאימון הוא תוצרת הולנד, ספרד, אנגולה, מקסיקו, סקוטלנד, סרביה וגיאורגיה. במכבי ת"א, כמדיניות, ישראלי לא יאמן ולא ינהל. אחלה אתוס.
את באר שבע מאמן ברק בכר מקריית שמונה, שבקדנציה שלו מכבי החליפה כבר ארבעה מאמנים, כולם זרים. בצוות האימון שעושה בית ספר ללגיון הזרים, כולם ישראלים. מנהל הקבוצה הוא שוער העבר אסי רחמים. כך נראית המערכת הכוחנית והדורסנית שבנתה אלונה ברקת.
גולדהאר שינה את מכבי ת"א והשפיע על כל הליגה. כשהוא הגיע לישראל הייתה הסכמה כללית שהמאבק על תואר אליפות ישראל סגור עד שיימאס לו. זה לא קרה מסיבה אחת: הפועל באר שבע. ברקת שינתה לא רק את הקבוצה, אלא את כל העיר, ועל הדרך ניצחה את אינטר, אולימפיאקוס ועברה את סאות'המפטון.
מבחינת מכבי ת"א ברור שמוטב שהפועל באר שבע תשחק עם שחקנים תוצרת מחלקת הנוער, בלי הכסף של ברקת, בלי תמיכת ראש העירייה, ועדיף שיחזרו ל"וסרמיל". איזו מין טענה זו שההשקעה של ברקת היא לא כלכלית? שום השקעה בקבוצת כדורגל היא לא כלכלית, במיוחד בפריפריה, ולא חשוב כמה שחקנים תמכור.
מה שכניק רוצה, שקבוצה מבאר שבע תיקח אליפות ממכבי ת"א עם תקציב של 20 מיליון שקל? לעולם לא אבין ספונסרים שמעדיפים לשים חצי מיליון שקל על לוגו שיופיע על המכנסיים של שחקני מכבי ת"א ולא בקבוצה בפריפריה. מי שמשקיע בפריפריה שיש בה פחות ספונסרים, צריך להדליק משואה ולא לזכות לגינוי.
בין באר שבע להפועל רמת גן
כשמאמן אחד אמר פעם ששיא הקריירה שלו היה זכייה בגביע המדינה, רלף קליין צחק ואמר לי: "מי שזוכר את שיא הקריירה, כנראה קריירה גדולה לא הייתה לו". רלף היה מנצח סדרתי. למרות שאימן גם קבוצות קטנות, הוא לא היה מסוגל להבין איך מרגיש מנצח של פעם בארבעים שנה.
כשיצאתי לפני עשרה ימים מקניון עמוק, הקליטה הסלולרית חזרה והטלפון של אשתי ציפצף. "אריה", היא אמרה לי, "הפועל באר שבע אלופה". למרות שזכינו ב-2003 בגביע במו רגלינו, אני עדיין חש אשמה על הגביע שלקחנו, בצדק. מאחר שהפועל רמת גן ניצלה ברגע האחרון מעלייה לליגת העל גם בכדורגל וגם בכדורסל, יכולתי להתפנות לשמוח עם באר שבע.
כמי ששנים של אהדה רצופות אצלי בעיקר בסבל, עדיין רצים לי בחלומות הגול של מוישה פרל ב-1964 והפנדל של ליעד טפר ב-2003, וגם לגביהם יש לי עדיין ספקות, מחשש שהם יחמיצו בהילוך החוזר. מי שמחזיר אותי למציאות בכל ערב ראש שנה הוא אברהם מורנו.
כשכתבתי על שער האליפות של פרל לרשתו של יחזקאל גרשוני, מורנו התקשר ותיקן אותי. גרשוני היה באמת השוער הקבוע, אבל במשחק האליפות של הפועל ר"ג הוא היה פצוע. "החלפתי אותו, ולא הצלחתי לעצור את הפצצה של פרל". זה מה שנשאר.
לפנייה לכתב/ת 
