השנה, עשרות שנים אחרי, מקפידים ברחבי העולם לציין את היום הזה בדרכים שונות. כשפחות ופחות ניצולים מסביבנו לספר את סיפורם, תופסים את מקומם בני הדור השני ומוכיחים שהחוויות הקשות של הוריהם, הטרגדיות שהכבידו על ליבם והסיפורים שסיפרו בבית, חילחלו עמוק ובכאב שאין לו מרגוע.

את יום הניצחון מציינים שרה וד"ר נתן נטע ברוך עם הרצאה מטעם 'הבית הישראלי בניו יורק' במסגרתה הם בחרו לשתף את האורחים בסיפורי השואה והתקומה של משפחותיהם. "הסיפור של נתן נטע ואישתו שרה הוא הסיפור של כולנו", מסבירות נטלי ודנה מ'הבית הישראלי', שלא יכלו להישאר אדישות לסיפור שטומן בחובו את תמצית השואה והתקומה. "זו זכות גדולה לוודא שסיפורם יגיע לכמה שיותר אנשים".

ד"ר ברוך, 70, חי בארה"ב כבר 15 שנים. הוא נולד במחנה פליטים בקפריסין להוריו, בלומה ויעקב-יצחק, אחרי ששרדו את המלחמה במחנות ריכוז. הם הגיעו מטרנסילבניה, חבל ארץ שהשתייך לאורך השנים להונגריה ורומניה. אמו, בת למשפחה אמידה בת 5 אחים, נשלחה עם אחותה למחנה אושוויץ. את אחותה ותינוקה, ביחד עם אחות כבדת ראיה ושני ההורים שלחו כבר עם הגיעם למשרפות הגז. היא ואחותה הגדולה עברו למחנה העבודה. "כבר באותו הלילה, הוא מספר, "הם עלו בלהב השמיימה ואמי ואחותה נשארו לעבוד במחנה עד ששרדו את צעדת המוות והשתחררו".

נתן נטע ברוך והוריו במחנה הפליטים בקפריסין.

לברוך חשוב לספר בערב הזה את סיפור משפחתו. כבן לדור שני הוא מספר שבבית השמחה מעולם לא הייתה שלמה והכאב עבר גם לבני הדור שלו. את סיפר משפחתו הוא מכיר לפרטי פרטים וממשיך לתאר אותו בדיוק רב אפילו שנולד שנים אחרי. "את הסיפור המשפחתי ליקטתי מכולם", הוא מסביר. "על אושוויץ היא סיפרה מעט. לאשתי היא סיפרה יותר מאשר לבנות שלה, לא רצתה לספר להם דברים כאלו. ככה גילינו שהיו ימים שהיא רצתה לוותר, היא סיפרה שניסתה להתאבד בגדר המחושמלת ואחותה עצרה אותה. היא סיפרה איך אחותה שמעה שיש סלקציה והתגנבה לבלוק החולים בו שהתה אמי ואילצה אותה להגיע לסלקציה ויהי מה. היא סיפרה על פרוסות הלחם שקיבלו ונאלצו לחלק כל היום ואיך, יום אחד, כשהם מובלים בצעדת המות המפורסמת הם קמו וגילו שהגרמנים אינם. הם הלכו לאיטם ומצאו כפר גרמני נטוש. הם נכנסו לבתים בתקווה למצוא אוכל. אמי מספרת שראתה צנצנת שנראתה כמו צנצנת של ריבת משמשים, שזמן רב כל כך לא ראתה. היא הכניסה ידה לתוכה ובתאווה אכלה כמלוא החופן וגילתה שזה ההי חרדל. זו הסיבה שבביתנו מעולם לא היה חרדל. לא טעמתי את זה בבית מעולם".

בקושי רב הגיעו אמו ואחותה לעיר הולדתן שם ביתם כבר נלקח וחפציהם נבזזו. הן ידעו שאיש מבני המשפחה לא יהיה שם לחכות להן. אבל שם, הכירה אמו את אביו, שחזר גם הוא ממחנה אחר. הם נשאו רק אחרי שהבטיח לאחותה הגדולה שיעלו לפלסטינה. ביחד עלו כולם לפלסטינה. הם עלו על אוניית העצמאות, אחת האוניות האחרונות של המעפילים שהוגלתה לקפריסין אחרי שנתפסה בים. שם נולד נתן-נטע. "ב49 העלו אותנו לישראל הישר למעברה ביפו ההורים שלי התחילו במעברה ביפו . החיים בבית של ניצולי שואה הם לא פשוטים. אף פעם לא הייתה שמחה מלאה, הכל היה מאופק,הם לא נתנו להם להתפרק. היתה להם עצבות פנימית שלא נתנה להם להוציא החוצה. בהרצאה", הוא מוסיף, "אני מתאר את החיים בצילו של האסון הזה שתמיד נוכח. אני לא חושב שיש אנשים בהיסטוריה שיכולים להגיד שחייהם היו שווים פחות מקליפת תפוח אדמה ותוך 5 שנים היו שותפים להקמת מדינה, חיים, בית, משפחה, מורשת. אנשים שאיבדו את החיים שלהם והצליחו לבנות הכל מחדש, שבט חדש".

שרה ונתן נטע ברוך. "אנחנו הניצחון שלהם על הנאצים".

ד"ר ברוך, סא"ל במיל, מתאר בהתרגשות את הדמעות בעיני הוריו כשסיים קורס קצינים. "אני לא אשכח את דמעות האושר של ההורים שלי במעמד הזה". אמר. "אמא שלי אמרה שכשהייתה שם והנאצים כמעט הרגו אותה תחת המגפיים שלהים לא חלמה שתראה אותי סגן אלוף, ותבנה משפחה עם 9 נכדים ו-30 נינים. היא חזרה ואמרה שאנחנו הניצחון שלה על הנאצים".

משפחתה של שרה בליטא.

שרה מספרת את הסיפור לפרטי פרטים. חשוב לה שגם היא כבת הדור השני תוכל להעביר את העובדות הקשות לדורות הבאים. היא מתארת את המסע של הוריה, מוסיה ומאיר: "אחרי נסיעה קשה הם מצאו עצמם בקזחסטן. הם הגיעו לאיזור בו היו לא מעט יהודים שהצליחו לברוח ממקומות שונים. התנאים היו מאוד קשים, היה רעב גדול ואמא שלי ילדה שם את אחי. אבי יצא לעבוד והכיר אישה שסיפרה לו ששמה שרה, היא מלודג' ובעלה וארבעת ילדיה נלקחו למחנות ההשמדה בזמן שהיא הייתה לזמן קצר מחוץ לבית. לימים", היא מתארת בהתרגשות, "האישה הזו הפכה להיות חלק מהמשפחה שלנו והיא הייתה הסבתא היחידה שהכרתי".

בני המשפחה של הוריה נהרגו כולם בקברי אחים ובתום המלחמה, כשהוריה מצליחים להגיע לפולין, נולדה שרה במחנה הפליטים בזמן שהוריה המתינו לעלות על עונית המעפילים 'אקסודוס' המפורסמת בדרכם ארצה. "אחרי מסע מפרך עלינו בדרום בצרפת על אונית אוקסודוס, אני, שהייתי תינוקת, הייתי נוסעת מס 100. האוניה", היא מסבירה, "יכולה הייתה לשאת 1000 איש בלבד אבל אנחנו עלינו 4500 איש. אף אחד לא התלונן. כולם פשוט שמחו שהם נמצאים על האוניה". התנאים בדרך לא היו פשוטים. את שרה התינוקת אמה נאלצה לשטוף במי ים מה שהוביל לאקזמה מחרידה על גופה ומצב בריאותי קשה. "אמא שלי לא התרגשה. היא הבינה שאין לאן ללכת מלבד ארץ ישראל ושם, היא חשבה, יהיה בסדר".

תעודת העלייה לאוניית המעפילים אקסודוס. שרה, נוסעת מספר 100

אביה לימד את הנוסעים עברית, והתמסר לבידור ושמירה על רוחם של הנוסעים שהגיעו מן התופת ונאלצו עדיין, להתמודד עם כל כך הרבה אתגרים. "יממה לפני שהגענו, כשהיינו באיזור עזה האנגלים התקיפו את האוניה ושלחו פצצות עשן, עלו 50 חיילים וירו בשלושה פליטים ומלח אמריקאי שעזר להשיט את האוניה. נלחמנו באלות, קופסאות שימורים והיו פצועים רבים כל כך עד שקפטן האוניה החליט להיכנע". רק אחרי מאבק של כמעט שנתיים כשהם שוכנו בחזרה במחנה בגרמניה הגיעו ב-15 במאי 1948 לישראל. "כשהגענו לחיפה, האנגלים עמדו בצידי הדרך", היא מתארת. "אמא שלי אמרה 'הלכנו עם ראש מורם שיראו שאנחנו ניצחנו'".

שרה מספרת בכאב על העצב שתמיד היה שם. הוריה נהגו לארח ניצולים שהגיעו לישראל בימיהם הראשונים ולהדריך אותם. שרה ראתה את אותם ניצולים לא פעם כשהם מתקשים להתמודד עם הזכרונות והכאב והמראות והסיפורים לא עוזבים אותה. "חשוב לי שידעו שהם אנשים מאוד אמיצים שתמיד ראו את האור בכל דבר, ציונים אמיתיים". היא מסכמת. "לא תמיד היה טוב, אבל הם תמיד ידעו לראות את הטוב".

האירוע ייערך ללא תשלום ב-The Brownston

ניתן להרשם דרך דף הפיסבוק של "הבית הישראלי בניו יורק".