לצאת מהארון זה כן ביג דיל, יותר משנדמה

"אתה מת! יותם, ידיד שלי מהצבא, יצא מהארון!", הכריזה נלהבת עד עמקי נשמתה. "ידעתי!", אני דופק על השולחן ושופך את הבירה מרוב התרגשות. "טוב, תירגע, כולם ידעו. אבל תכל'ס? מה זה משנה? אנחנו בתקופה כזאת שזה הכי נורמלי ומקובל".

"לך זה לא משנה", אני עונה, "אבל את מבינה שעובר עליו עכשיו חתיכת משבר?"

"לא נראה לי, קובי. די, זה באמת לא ביג דיל כמו שאתה עושה מזה".

"הוא סיפר להורים כבר?"

"עדיין לא".

לך תסביר לה שכל עוד ההורים לא יודעים מזה, זה לחלוטין ביג דיל. כששואלים אותי מתי יצאתי מהארון אני עונה בגיל 25, אבל זה לא ממש מדויק. לפני שמונה שנים התחלתי לצאת מהארון, ורק לפני ארבע שנים סיימתי את התהליך. לאורך כל הדרך הייתי כצלף בסשן יריות במטווח. המטרה הראשונה והיחסית קלה שלי, שהייתה האודישן לבאות אחריה, הייתה השותפה שלי (שגם הייתה חברה טובה).

התחיל לצאת מהארון בגיל 25. קובי סרדס(צילום: אוסף משפחתי)

בימים ההם רצה האל והתאהבתי בבחור. כשהבנתי שזה נמשך והבחור פה כדי להישאר, הייתי חייב לפתור את הבעיה הלוגיסטית שצצה – כמה זמן יכולתי לטעון בפני השותפים שמדובר בחבר סטרייט מהעבודה שישן אצלי "כי הוא בין דירות"? ערב אחד, אחרי כמות דרינקים לא הגיונית בעליל שהזרימה לי את האומץ לדם, סיפרתי. אחרי שעה ששכנעתי אותה שאני לא צוחק תוך כדי שהיא מתפוצצת מולי מצחוק, היא הניחה להכחשה ופינתה מקום לכעס: "אז אתה רוצה להגיד לי שכל החודשים האלה שסיפרת לי שאתה עם בנות בעצם שיקרת לי? פשוט חיית חיים כפולים? למה היית צריך לשקר?!". היא לא ממש הצליחה להכיל את האינפורמציה ובמשך שבועיים עשתה הכל כדי להימנע ממני באלגנטיות. והנה קיבלנו את שלבי האבל הקלאסיים: הכחשה, כעס ודיכאון.

מכאן ואילך היציאה מהארון התנהלה עם מפה של מי כבר יודע, מי בוודאות לא יודע ומי עלול לגלות והוא בסימן שאלה. רוב היום העסקתי את המוח שלי במשוואות טיפשיות כגון: "אם יובל מהלימודים יודע והוא מכיר את מיכל החברה של דרור מהקפה, ודרור הוא חבר טוב של בת דודה שלי, אז היא גם עלולה לגלות ואז גם כל המשפחה תגלה", וכן הלאה וכן הלאה. ככה מצאתי את עצמי רץ ברחבי העיר, מכבה שריפות ומבקש מאנשים שיודעים שלא יעבירו את המידע הזה הלאה. במקביל היה לי מן משחק כזה – כל שבוע לספר לעוד בנאדם שהחלטתי עליו מראש, כאשר את האנשים הכי קרובים אליי, אלו שהכי חששתי מהתגובה שלהם, שמרתי לסוף. בדרך גיליתי שיש גם אנשים שקרובים אליי שעם כל הנאורות והקבלה שלהם, היו צריכים לעכל את הבשורה הזאת בלעדיי, והתרחקו ממני לאט לאט על קצות האצבעות.

לכבוד יום הולדתי ה-29 הגיע הרגע שבו החלטתי להעניק לעצמי את המתנה לה ייחלתי כל החיים - חירות. עמדתי סוף סוף מול המטרה הכי גדולה והכי מסובכת שהשארתי לסוף, יריית האקדח האחרונה שתנפץ את כל הכבלים. כל החיים דחיתי את הרגע הזה כי לא הפסקתי להריץ במוח שלי איך בדקה אחת אני מרסק את עולמו של אדם שטיפח אותי והשקיע בי וציפה וחלם בשבילי.

לרגע הזה התנקזו כל החיים הכפולים שלי – זוהי משימת הגמר, משימת המיליון, העימות האחרון במערכה השלישית של הסרט ותכף הוא נגמר. לבסוף ניצחתי את אותו רגע שכל החיים שיתק אותי. סיפרתי, נגאלתי ולא תאמינו אבל החיים המשיכו כסדרם. נשארתי בחיים, וגם הוא. קיבלתי את הפס הסופי והחתום ליציאה לחופשי.

נכון שאנחנו נמצאים בזמנים מודרניים והסביבה מקבלת היום גייז יותר מאי פעם בהיסטוריה, אבל הפחד האמיתי שלי היה שמי שאוהב אותי היום יאהב אותי פחות אחרי שהוא ידע על כך. הפחיד אותי לחשוב שאנשים שאני אוהב יתרחקו ממני בגלל משהו שאני לא יכול לשלוט בו. לספר לעולם זה לא לפרוץ את הארון בקול תרועה עם קסטנייטות ונוצות, ומיד להתחיל לפזז.

יציאה מהארון היא תהליך שבו אתה כל הזמן מדבר עם עצמך ומתבלבל עם עצמך. אז כן, כנראה שכולם יקבלו את יותם בסוף, וזה באמת לא יהיה ביג דיל עבור רוב האנשים, אבל חשוב להבין שהוא עובר עכשיו את התסריט שממנו הוא ברח כמעט כל החיים שלו. וגם אם מבחוץ זה נראה לפעמים קליל, בפועל רק עכשיו הוא באמת מתחיל להתמודד עם השדים שמבפנים.