הבשורה הקשה: "נותרו לך שבועות ספורים לחיות"

שיראל ומשפחתה

"אז היום הודיעו לי שנשארו לי מספר שבועות לחיות. כן, כן, אתן קוראות נכון. אני חולת סרטן והמחלה מתפשטת בריאות בקצב מטורף, מעבר לזה שזה כבר בכל העצמות. היום עמדו סביבי פורום של רופאים והודיעו לי את הבשורה. יש לי ילד בן שנה ותשעה חודשים בבית, ילד שחיכיתי לו 9 שנים. איך מתמודדים מכאן? מה עושים? מה חושבים? איך מתמודדים עם הפחד?"

שעות אחדות אחרי שקיבלה את הבשורה הקשה, שיראל משה רק ביקשה לשתף, לפרוק את המשא הכבד הזה מלבה. אפילו היא לא דמיינה לעצמה שבתוך זמן קצר אלפי נשים מכל רחבי הארץ, שכלל לא מכירות אותה, תתגייסנה בשביל לעשות עבורה כל מה שאפשר: להתפלל, להקל, לחזק, לארגן מה שצריך כדי שהיא לא תתמודד לבד.

לא מעט נכתב על הכוח השלילי של הרשתות החברתיות, אבל לא בפעם הראשונה קבוצות הפייסבוק הענקיות האלה משמשות כפלטפורמה לעשיית טוב. במקרה הזה, עשרות אלפי נשים החברות בקבוצת "סופר מאמא", פעלו יחדיו כקהילה וביום חמישי הקרוב הן תערוכנה עבורה אירוע ענק של הפרשת חלה ב"בית האצולה" בקריית גת, בשיתוף עמותת "מן מן השמיים". את הכל הן מארגנות, כולל את האמבולנס שייקח אותה מבית החולים איכילוב.

תשע שנים של ציפייה

בשל מצבה, והחיבור הקבוע לחמצן בבית החולים איכילוב, מתקשה שיראל לדבר, והראיון איתה מתבצע בהתכתבות. היא רק בת 34, נשואה לשי ("בעל מדהים, עוזר ותומך") ומתגוררת עימו ועם בנם אופיר בישוב מצליח. "את אופיר ניסינו להביא במשך תשע שנים", היא מספרת. "עברתי טיפולים מפרכים בשביל להיכנס להריון, וגם ההריון עצמו היה מאוד קשה. מהשבוע ה־24 הייתי בשמירת הריון, עקב פתיחה וצירים וצוואר מקוצר".

שיראל משה

אחרי הלידה, נשארה שיראל עם אופיר בבית במשך חצי שנה ואז חזרה לעבודתה כמנהלת פרויקטים בתחום הגיוס וההשמה. "במהלך השנה", היא מספרת, "התלוננתי על כאבים בגב, אבל אמרו לי שזה מהאפידורל. עד שזה הגיע למצב שכמעט לא הלכתי. יומיים לפני ראש השנה הגעתי לבית חולים ואז ערכו לי בדיקת סי־טי וגילו את המחלה עם גרורות בכל העצמות. עברתי שלושה מחזורים של כימותרפיה, אבל לפני יומיים הרופאים הודיעו לי שהגרורות הגיעו לריאות והתפשטו בהן. המשמעות היא שנותרו לי מספר שבועות לחיות", היא כותבת, מכירה במצבה. "עד אז האמנתי שאוכל לצאת מזה. יש הרבה אנשים שמתמודדים עם סרטן, עברתי טיפולים ותקופות קשות אבל האמנתי שאתגבר על זה".

ועכשיו?

"גם עכשיו אני מאמינה. זה נתן לי יותר כוח להבין שאני חייבת להילחם פה. אני רק רוצה להמשיך לחיות, לגדל את התינוק שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן".

למה בעצם פרסמת בקבוצה?

"אני מאוד אוהבת את הקבוצה הזו. יש שם נשים מדהימות, ותמיד מקבלים שם המון תמיכה. הייתי זקוקה לקצת עידוד אבל ממש לא ציפיתי שזה יעשה כזה רעש. ממש הופתעתי מכמות התגובות ומכל מה שהבנות עושות בשבילי, למרות שהן לא מכירות אותי בכלל. כל שעה בערך עולה פוסט אחר של דברים שנעשו לרפואתי. זה מעודד ונותן המון כוח, החיבוק הזה. אני מאוד מצפה ונרגשת לקראת ערב הפרשת החלה ששני והבנות בקבוצה מארגנות לי. אני מחכה לפגוש את כל הנשים האלה, שלא מכירות אותי ובכל זאת באו במיוחד בשביל לעודד אותי ולעשות משהו לרפואתי".

בזמן ששיראל בטיפולים, אופיר הקטן נשאר בבית. "ההורים שלי מטפלים בו כבר שמונה חודשים", היא מעדכנת. "זה עצוב לי. כל כך ציפיתי לילד הזה, אבל אני שמחה שיש מי שדואג לו".

"תמיד יש התגייסות"

האמא והכוח המניע מאחורי הקבוצה היא שני אוחנה, בת 31 מקריית גת, אמא לתינוק. "פתחתי את הקבוצה הזו לשיתוף, עצה ותמיכה עבור אימהות ונשים, והקבוצה פשוט גדלה במהירות ומונה היום כ־78 אלף נשים מכל המגזרים: חילוניות, דתיות, חרדיות וערביות. מרגע שהקבוצה גדלה נחשפתי לקבוצות החלשות, והתחילו להגיע אליי המון פניות עם בקשות לעזרה".

כשראתה את הפוסט שכתבה שיראל, הרגישה שני שהיא לא יכולה לעמוד מנגד. "לא יכולתי להישאר אדישה", היא אומרת, "הבנתי שבצד הרפואי אין לנו דרך לעזור, אז לפחות בתפילות, בתמיכה ובחיבוק. יש הרבה אנשים טובים שעזרו. ארגנתי יחד עם עמותת 'מן מן השמיים' ערב גדול של הפרשת חלה שאליו יגיעו מאות בנות מהקבוצה, כדי להתפלל לחבק ולתמוך. 'אצולה' תרמו לנו אולם גדול, ואנחנו עכשיו עסוקות בגיוס תרומות עבור אוכל אבל אני לא דואגת. הקבוצה שלנו הוכיחה את עצמה פעם אחר פעם".

אוחנה, אישה צעירה עם לב ענק, פתחה כבר בראשית הדרך קבוצת וואטסטפ שמשמשת עבורה כמעין חמ"ל. "יש לי פעילים בכל הארץ", היא אומרת. "ברגע שאני מקבלת בקשה לעזרה, אני שולחת פעיל קרוב לעשות ביקור בית ולאמת את המקרה, לבדוק מה בדיוק צריך. כשיש לי תמונת מצב מלאה אני מעלה את עיקרי הסיפור לקבוצה ומבקשת מהנשים להתגייס לעזור. תמיד יש התגייסות, ויש אפילו קבוצה של נשים שמשנעות את המצרכים והתרומות לאן שצריך".

השבוע, למשל, פנתה לאוחנה אימא שסובלת מאיזו מחלה וסיפרה שההורים שלה מגדלים עבורה את הילדה, שמגיעה אליה רק בסופי שבוע ואין לה מה לאכול. היא לא ביקשה כסף, רק סיוע. "תוך זמן קצר הרבה נשים נרתמו וערכו עבורה קניה גדולה של מצרכים באינטרנט", מספרת אוחנה בהתרגשות. "לפני שבועיים פנתה אליי אמא חד הורית לשישה ילדים, עם סיפור דומה: אין לה אוכל לתת לילדיה. הנשים בקבוצה פשוט פוצצו לה את הבית במזון".

כמו "סופר מאמא", ישנן כמובן עוד קבוצות ענק רבות בפייסבוק, שמוכיחות פעם אחר פעם שלמרות התדמית הבעייתית של הגולש הישראלי – וולגרי, מקלל באופן חופשי, חסר בושה – כשצריך יש מי שיתגייס ויסייע. בחשיכה הגדולה סביב, יש מי שינסה להציל את העולם מעצמו, עם מעשים טובים.

הפוסט של שיראל הוציא לאור ערימות של טוב לב, רעות ואחווה. "הייתי רוצה להעביר מסר לכל מי שחולה", מבקשת שיראל: "להמשיך להילחם, לא לוותר לרגע. גם כשקשה וכואב, עדיין להילחם. תמיד יש בשביל מי ובשביל מה להילחם. ואם אני, שהרופאים עדכנו שנותרו לי רק מספר שבועות לחיות, נלחמת – בוודאי שלכם יש על מה. אני לא אישה דתייה, אבל מבקשת שיתפללו עליי" (שיראל אסתי בת זיניאדה – א"ש).