פרועות וגסות: נשים בקומדיות החדשות
הן בוטות, חרמניות ולא עושות חשבון לאף אחד. קומדיות נשיות חסרות רסן ממשיכות לצבור תאוצה בהוליווד, ובקיץ הקרוב נזכה להיצע מכובד במיוחד: איימי שומר וגולדי הון יסעו לדרום אמריקה, בעוד שחברותיה של סקלרט ג'והנסון יהרגו חשפן. אך הגל, שהתחיל ב"מסיבת רווקות" ושמתכתב עם סדרות מהמסך הקטן, לא בהכרח עובר בחינניות למסך הגדול
ניתן להגיד שמדובר בתת ז'אנר חדש של קומדיות, שילוב של צ'יק פליק עם קומדיות ברומאנס בסגנון סרטיו של המפיק והבמאי ג'אד אפאטו ("בתול בן 40", "והרי החדשות"). ובהגדרה יותר עממית - כמו "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", רק עם נשים.
חברויות של נשים בקולנוע הן לא דבר חדש. סרטי הצ'יק פליק מבוססים עליהן. בין אם "מועדון האקסיות", סרטי "סקס והעיר הגדולה" או קומדיות התבגרות כמו "ילדות רעות" ו"מעודדות צמודות". מדובר בסרטים נעימים עם ממד רומנטי, שפונים בעיקר לקהל הצרכנים הנשי. הגל החדש, שצובר תאוצה בשנים האחרונות ומיועד גם לצופים הגבריים, מראה נשים אחרות - הן פרועות, חופשיות ולהבדיל ממאוהבות, הן חרמניות.
החלוצה בתחום היא כמובן הקומדיה "מסיבת רווקות" (2011), שאותה כתבה השחקנית קריסטן ויג עם חברתה אנני ממולו, וביים פול פייג. לא רק שהסרט הצליח בקופות, אלא שמבקרי קולנוע - שבדרך כלל מתייחסים לסרטים כאלה בזלזול - לא יכלו שלא להתפקע מול ההומור הפרוע שהוצג לפניהם, ושיבחו אותו. כשמליסה מקארת'י שלשלה בכיור ומאיה רודולף חרבנה באמצע הרחוב בעודה לבושה שמלת כלה, תעשיית הקולנוע הבינה שהקהל (נשים וגברים כאחד), מוכן לשמוע, ובעיקר לראות, נשים שעושות צרכים. והוא עוד ישים על זה כסף.
מאז זכינו לשלל סרטים בז'אנר, שניסו לשעתק את ההצלחה הזו - כמו "המדריך לסינגלס" על רווקות בניו יורק בכיכובן של רבל וילסון ודקוטה ג'ונסון, "אמהות רעות" עם מילה קוניס על קבוצת אמהות שנמאס להן מהסטנדרטים הלא הגיוניים שמצופים מהן, "מורה רעה" עם קמרון דיאז על מורה שלא בוחלת באמצעים כדי להשיג בעל עשיר, ובמידה מסוימת גם "מכסחות השדים", גם עם מקארת'י וויג - הגרסה הנשית לסרט הקלאסי משנת 1984. על אף ההשקעה הרבה בסרטים אלה ובניסיון שלהם להראות נשים חופשיות בעלות אופי מיני מתירני, התוצאה לא פעם נראתה מאולצת על המסך, כשמאחוריה מסתתר מסר שמרני כזה או אחר. כנראה שמישהו שם באולפנים שכח שההצלחה של "מסיבת רווקות" לא נבעה רק מהומור פיפי-קקי, אלא גם מעלילה רגשית ואמינה של גיבורת הסרט - חברתה הטובה של הכלה (ויג) סובלת מרגשי נחיתות וממשבר אישי ביחסים ובקריירה, וצריכה לארגן את האירוע הנורא ביותר שבן אנוש צריך לארגן לחברו - מסיבת רווקות.
בטלוויזיה זה יותר חתרני
סרטים אלה לא נוצרו בוואקום ריק. התוכן הקולנועי שלהם מתכתב עם השינויים שעברו על עולם הסטנד-אפ והקומדיה הנשי בשני העשורים האחרונים. אם בעבר סטנדאפיסטיות ישירות כמו ג'ואן ריברס ו-וופי גולדברג היו במיעוט, כיום כבר מדובר בתקן מחייב - ספרי לי הפרשותייך ואגיד לך מי את. שרה סילברמן, איימי שומר וטיג נוטרו עלו לגדולה בזכות ההומור הזה, ולא רק שהסגנון הקומי שלהן משפיע באופן גלובלי על עולם הסטנד-אפ (למשל תום יער ולאה לב הישראליות), הוא גם חוצה ז'אנרים - כששיא השגשוג שלו הוא דווקא במסך הקטן.
לינה דנהאם חשפה את הקרביים והחלציים שלה בסדרה "בנות", שעל אף רגעים דרמטיים רבים עדיין נחשבת סדרה קומית במהותה; אילנה גלייזר ואבי ג'ייקובסון, יוצרות וכוכבות "ברוד סיטי", מציגות חברות פרועה, סטלנית ובוטה שגורמת לצופים להתגלגל מצחוק; תוכנית המערכונים של איימי שומר העבירה ביקורת חריפה, מצחיקה ולא מייגעת על איך זה להיות אישה במאה ה-21 (צפו במערכון "12 המושבעים" שלה) ולאחרונה הצטרפה אליהן גם פמלה אדלון, שתחילה התפרסמה כבת זוגו המדוכדכת של לואי סי. קיי ב"לואי"', ועכשיו מובילה סדרה כנה וקומית משלה - "דברים טובים", על חוויותיה כאם חד הורית וכשחקנית שמנסה להחזיק מעמד בתעשייה. סדרות אלה פונות לקהל הרחב, מצליחות לעורר שיח ולזכות בהערכה. הן מציגות נשיות חשופה ולא מתנצלת - הן בהיבט הפיזי והן בהיבט התוכני שלהן. והכי חשוב, ובזה עסקינן, ההומור שלהן משובח.
הסיבות לכך מגוונות. בטלוויזיה, מי שעומדות מאחורי הסדרות הן נשים יוצרות שרוצות להביע ולספר את סיפורן. בקולנוע, גם אם נשים כתבו חלק מעלילות הסרטים, מלאכת הבימוי עדיין מופקדת בידי גברים. העלילות, כמו ברבים מסרטי הברומאנס, מתמקדות בטיול לחו"ל שמאפשר להן להיפתח ולצאת מהמקום הנוח שלהן. "לילה קשוח" למשל, שייצא בעוד כחודש לאקרנים, מספר על חבורת בנות שנוסעת למיאמי למסיבת הרווקות של סקרלט ג'והנסון, ובמהלכה אחת הרווקות הורגת בטעות את החשפן אחרי שיצר החרמנות גבר עליה.
הנסיעה הזאת נוחה לכל הצדדים - רחוק מהבית תתפרעי, תעשי צרכים, סקס פרוע ותקיאי על אנשים (קיא זו בדרך כלל ההפרשה הראשונה שמוצגת) - אבל כשתחזרי הביתה תשתדלי לא להפריע לסדר החברתי הקיים ותשאירי את צרכייך לעצמך. ואם כבר הזכרנו הפרשות גופניות - המחזור הנשי נעדר בסרטים אלה, וחבל. הרי אם יש הפרשה עם ממד קומי מבטיח - זו זאת.
בנוסף, וזו אולי הנקודה הכי חשובה, המסך הקטן מאפשר חופש יצירתי רב יותר עם ירידה אינטימית לפרטים. "ברוד סיטי" התחילה כסדרת רשת, שם היוצרות היו אדון לעצמן, וכשערוץ קומדי סנטרל קנה אותן המגמה הזאת השתמרה. סרטי קולנוע, לעומת זאת - במיוחד סרטי קיץ - הם עדיין מוצר קפיטליסטי בידורי, שרואה בעיקר דולרים לנגד עיניו. לכן זה אולי בכלל לא הוגן להשוות ביניהם. גם אם השחקניות שמצחיקות אותנו על המסך הקטן עוברות למסך הגדול ומנסות לעשות שם את אותו הדבר - שתי המסגרות שבהן הן פועלות שונות מהותית אחת מהשנייה.
אף אחד לא מצפה לעומק תרבותי וחתרני בסרטי הברומאנס. השאיפה היא לפאן טהור. האם ייתכן כי עצם ההחלטה שגם נשים יכולות לעמוד במרכז סרט כזה (ועוד להכניס כסף נאה בקופות), אחרי ששנים נטען שאין להן חוש הומור, זה בעצם ההישג הגדול? לא פעם, כשנשים עושות משהו ששמור לז'אנר "גברי", הן נבחנות בזכוכית מגדלת, הרבה יותר מהגברים שלצדן. "זה לא חתרני", "זה שטחי" נכתב על סרטים אלה - ובכן, ככה נראות רוב קומדיות האולפנים בקיץ, למה כבר אפשר לצפות? אז אם כבר קומדיות שטחיות ופרועות, בהחלט עדיף לראות נשים ששוטפות את איבר מינן בכיור ציבורי כי הן חוששות מריח לא נעים, מאשר לצפות בנשים ריחניות וחינניות, שיושבות בבית ומנג'זות לבעלן שיחזור כבר מהטיול הגברי והפרוע שלו. גם הרבה יותר אמין ותכלס - גם יותר מצחיק.
