"הטבח": על מה כל הרעש?
עובד חדש בביתה של משפחה עשירה הופך עד מהרה לדמות הדומיננטית בעיירה. רק מה? יש לו סוד אפלולי. למרות ההילה שצבר הספר לאורך השנים, "הטבח" - שיצא בתרגום ישראלי - הוא לא יותר מתרגיל משועשע בספרות אימה
יום אחד, בארץ לא ידועה, בזמן לא ידוע, מגיע לעיירה קטנה גבר זר, גבוה מאוד, רזה מאוד, עם תווי פנים נשריים ואף שנראה כמו מקור, עיניים חודרות ותלתלים שבוקעים מתוך הכובע שלו ומכסים את עורפו. הוא נראה "כמו עיט שחור רעב", מתאר אותו אחד מבעלי החנויות בעיירה.
מהר מאוד נחשפת זהותו של הזר: שמו קונרד ון, והוא הטבח החדש של אחת משתי המשפחות העשירות באזור. בתוך זמן קצר ובאגרסיביות הופך ון לאיש החזק בעיירה. לאט־לאט ובאלגנטיות הוא נהיה הדמות הדומיננטית בחייהם של מעסיקיו וגם בחיי קרוביהם - המשפחה העשירה השנייה באזור. מה המניע של קונרד ון ולאן הוא חותר? ואיך לעזאזל הוא עושה את זה - האם אלה רק כישוריו הקולינריים המופלאים והסמכות יוצאת הדופן שהוא מקרין, או שמסתתר שם עוד משהו, אפל במיוחד? כך, בקצרה מאוד, אפשר לתאר את עלילת 'הטבח'.
הסיפור מסביב לרומן של הארי קרסינג מהדהד במשהו את העלילה. בשנות ה־60, כש'הטבח' נוחת על המדף, אופף אותו דוק כפול של מסתורין. ראשית, לא ברור מי הוא קרסינג ומאין הגיח. שנית, לא ברור למה התכוון המחבר - האם 'הטבח' הוא אלגוריה על טבע האדם, מעשייה שחורה ממזרית ומחויכת, מותחן שאי־אפשר להניח מהיד או משהו אחר? לאור זה, יחד עם תשואות המבקרים, וגם הודות לכך שאזל מתישהו מהדפוס, הספר צובר לאורך השנים ממד מיתי.
כשמציצים בדיונים עליו באינטרנט מוצאים לא מעט התפייטויות על "מתי ואיך הגעתי ל'הטבח' בפעם הראשונה ולמה הוא כל כך מדהים". עם הזמן נחשפו מעט פרטים על קרסינג: זהו שם העט של הארי אדם רובר, עורך דין אמריקאי שחי גם באירלנד ובלונדון והלך לעולמו במינסוטה בשנות ה־90. לעומת זאת, לשאלה למה הוא התכוון בספרו לא התקבלה תשובה. כך נשמרה ההילה של 'הטבח' גם כשחזר לדפוס ב־2015. והיא מלווה גם את התרגום המצוין שלו לעברית (של תומר בן אהרון, הוצאת תשע נשמות והכורסא).
אותה הילה מתפוגגת לאיטה במשך הקריאה. אפשר לדמות את זה לתהליך של התפכחות. בשלב הראשון יש התלהבות, בגלל הכתיבה החסכונית והחדה של קרסינג. השלב השני מתאפיין בסקרנות ובמתח שהולך ומתגבר. בשלב השלישי הסקרנות מתחלפת באינרציה - הנה קונרד מסיר עוד מכשול מדרכו, אלוהים יודע איך, ומוסיף עוד חייל לצבא המריונטות שהוא מפעיל - אבל המתח ממשיך להישמר בגלל הצורך האנושי לדעת מה יקרה בסוף. בשלב הרביעי מגיעה ההבנה שלא משנה מה יקרה בסוף, הדרך לא ממש שווה את זה, מסיבה אנושית לא פחות: הדמויות משאירות אותך אדיש.
בני האדם בעולמו של 'הטבח' מתחלקים לשלושה: כוחניים וערמומיים - קונרד; כוחניים - טבח מתחרה שקונרד מכניע; טיפשים ונרפים - כל השאר. גם כשמסתמנת דמות תבונית שקוראת תיגר על קונרד, הוקוס פוקוס קטן הופך אותה לטיפשה ונרפית. כך, מול קונרד מעורר החלחלה, מוצבת שרשרת ארוכה של טומטומים, ובאין קווי אופי אחרים, לא אכפת לך מה יעלה בגורלם. החלוקה הסכמטית הדלה הזאת מצטרפת לקו עלילה ליניארי - אף אחד לא יכול על קונרד בעל הכוחות הלא ברורים - וביחד הם מבטלים גם כל ערך מוסף פילוסופי (איזו תובנה מאירת עיניים על טבע האדם יכולה לצאת מתוך משהו כל כך פשטני) וגם את ההנאה הפשוטה מפרפראזה שחורה ומוקצנת על סיפור אגדה (אוקיי, הבנו, הרע מנצח חבורה של טומטומים). לכל אלה נוספת האכזבה מכך שספר בשם 'הטבח', שגיבורו טבח והאוכל המופלא שהוא מכין הוא כלי מרכזי בהשגת מטרתו הנכלולית, כולל בקושי תיאור אחד של הכנת מנה. זה לא רק עניין של גרגרנות - אלה פרטים שהיו יכולים לבסס קצת יותר את מהות יחסי הכוחות בין קונרד לכל השאר.
מול כל אלה ניצבת הטכניקה המרשימה של קרסינג ביצירת מתח ואימה. מכיוון שהוא מצטיין במובהק רק בה ומשתמש במופגן בשטיקים שמאפיינים סיפורי אימה - בעיקר בהקשר של הרעלה - ההרגשה היא ש'הטבח' הוא לא יותר מתרגיל משועשע: בואו נראה עד כמה אני יכול לשחק לכם במוח ומתי תבינו שאני משחק לכם במוח. חובבי אקספרימנטים ספרותיים יעופו על זה.
קרסינג הוא מניפולטור קצת פחות מוצלח מהגיבור שלו, ונראה 'שהטבח' הוא מאותם ספרים שמעוררים תגובות קצה - או שנופלים ממנו ומגדירים אותו כקלאסיקה אבודה, או שלא מבינים על מה כל הרעש. ברור לאיזה מחנה אני שייכת.
הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
