לוחמות, מתאבדות, מגן אנושי. נשות דאעש
הן התנדבו לארגון הטרור כדי לברוח ממציאות חברתית קשה במדינות מוצאן ואחרי שהבטיחו להן בעל אידיאלי, נשק וכניסה לגן עדן. בפועל, נשות דאעש הגיעו לגיהינום עלי אדמות בעיראק ובסוריה וסובלות מנישואים בכפייה, מהתעללות מינית ומהפיכתן למגן אנושי בימים שבהם מאבד הארגון מכוחו
ארגון "המדינה האיסלאמית" (דאעש) נמצא במצור ומצבו קשה יותר מיום ליום - רק אתמול (יום ד') דווח שאיבד את סכר טבקה הגדול בסוריה וכן את העיר טבק עצמה לטובת המורדים.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
"החליפות האיסלאמית" הגיעה לשיא התפשטותה לפני כשנתיים ומאז היא הולכת מצטמצמת. בשנה החולפת חוסלה סופית אמירות דאעש בלוב, כעת כחצי ממוסול (בירת דאעש בעיראק) בשליטת הצבא העיראקי, ובכלל דאעש נסוג בעיראק לעבר הגבול עם סוריה.
המתקפה על א-רקה, הבירה של דאעש בסוריה, יצאה לדרך. מצבו הקשה של ארגון הטרור וההרג הרב בקרב לוחמיו הגברים עורר את הצורך בגיוס מוגבר של נשים ללוחמה ולמשימות התאבדות. לפי הערכות, אחוז הנשים בין לוחמי דאעש כבר מתקרב לשליש. מיהן לוחמות דאעש התופסות יותר ויותר את מקום הגברים? מדוע שוטרות דאעש מעדיפות לברוח ולא להסגיר עצמן?
גדודי הנשים של דאעש
מצבן של נשות דאעש (בערבית: "דאעשיאת") החמיר בעקבות הנסיגה וההיחלשות של ארגון "המדינה האיסלאמית" בחודשים האחרונים. העיתונאית האלג'יראית נאהד זרואתי הפיקה סרט תיעודי חשוב החושף את עולמן של נשות דאעש ואת מספרן הבולט של הנשים בארגון מצפון אפריקה, בעיקר תוניסאיות. לפי התחקיר שלה, הנשים בדאעש נאלצות ללמוד כבר בגיל 15 להשתמש בנשק והן מצורפות לגדוד הנשים של הארגון. המשימות העיקריות שלהן הן התאבדות בחגורות נפץ, שמירה על מתקנים בעורף ומשימות ריגול מחוץ לתחומי "המדינה האיסלאמית".
משטרת דאעש - חטיבת "אל-ח'נסא"
בנוסף למשימות הצבאיות, הנשים בדאעש גם מגויסות כשוטרות צניעות ומוסר ליחידות המכונות "אל-ח'נסא" (על שם משוררת ולוחמת מתקופת הנביא מוחמד) או "אל-חסבה" (פיקוח על המוסר). לפי הדיווחים, ביחידות אלה רבות המתנדבות מאירופה וארצות הברית והן מהוות רוב מהשוטרות.
מכיוון שב"מדינה האיסלאמית" אסור ליצור מגע בין גבר לבין אישה ברחוב, השוטרות מפקחות על הנשים שיתנהגו לפי חוקי השריעה. יחידות אלה ידועות באכזריותן וזוכות לכינוי הגנאי "הנושכות", זאת בשל מנהג השוטרות לפצוע בצבת את הנשים המואשמות בלבוש לא צנוע או באי הסתרת הפנים כראוי באמצעות הרעלה. לשוטרות של דאעש ניתנת הסמכות המלאה לפתוח באש ולעצור את ה"עברייניות" ולכלוא אותן בכלובים מיוחדים או במתקני מעצר. העובדה שרוב השוטרות אינן ערביות מקומיות אולי עוזרת להסביר את אכזריותן כלפי הנשים.
ידוע על מפקדות משטרת הצניעות במחוזות מוסול, א-רקה ודיר א-זור, שטחים המצויים עדיין בשליטת דאעש. מלבד שיטור, תפקיד החברות במשטרת דאעש הוא לגייס מוסלמיות צעירות מהמערב, לאמן לוחמות חדשות ולפקח על תאי הכלא שבהם יש נשים.
מגן אנושי
לא כל הנשים מגויסות לקרב. נשים שאינן בגיל לחימה וילדיהן משמשים כמגן אנושי נגד הפצצות והתקפות לוחמי ארגון הטרור הסוני. בסרטה של זרואתי רואים עמדת לחימה בין פיגומים המשקיפה על דירה מופגזת ובה נחשפה קבוצת נשים מבוגרות וילדים. החיילים קוראים להם במגפון לצאת לקראתם ומבטיחים כי הם אינם פותחים באש על נשים וילדים. אחת הנשים בצילום קופאת במקומה. מיד מתעורר החשד שאולי יש עליה חגורת נפץ. החיילים מתלבטים: לירות בה? להציל אותה? אולי היא משותקת מן הפחד?
נשים רבות בלוב נתפסו על ידי הצבא ומוחזקות במתקן מעצר מיוחד לנשים. חלק מהעצורות היו לוחמות או נשות בכירים בארגון דאעש. בכלא זה גם נמצאים ילדיהן ותינוקות לא מעטים. העיתונאית זרואתי ראיינה את הסוהר של אותן נשים, שסיפר כי הוא חושש מהחינוך שיקבלו ילדים אלה. האם הם יהיו דור דאעש הבא?
אחת האסירות סיפרה לזרואתי כי לאחר נישואיה לחבר בארגון דאעש יצא בעלה למלחמה והיא שוכנה בחדר בצפיפות עם עוד 50 נשים ממדינות שונות, מתנדבות מסודן, לוב, מצרים, ניגריה ותוניסיה. היא סיפרה כי סבלה מרעב מתמיד וראתה כי רוב הנשים התחרטו על התגייסותן לארגון.
מצבם של הנשים והילדים החמיר יותר והרעב גבר ככל שהתהדק המצור הצבאי על הארגון בסירת שבלוב. יש להניח כי הנשים והילדים הנצורים במעוזי דאעש בא-רקה (סוריה) ובמוסול (עיראק) נמצאים באותו המצב כעת. לפי עדויות רבות, שליט דאעש בסירת ציווה לשרוף את כל הנשים לפני שהמלחמה הוכרעה סופית. החדרים המפויחים השחורים שנמצאו הם עדות מצמררת לפשע הנוראי. הסיבות לכך הן כנראה הרצון להסתיר את העדויות על ההתעללויות והפשעים של הגברים בארגון ומניעת דליפות של מידע על תאי דאעש נוספים, שאותם עלולות הנשים לחשוף.
כל הנשים מדאעש שרואיינו בלוב סיפרו בבכי כי בשעת ההפצצות נדרשו לעלות לגגות עם הילדים על מנת לשמש כמגן אנושי וכדי שהטייסים יבחינו בהם. כל המתראיינות חזרו על שאיפתן היחידה: לשכוח מהסיוט ולשוב למשפחותיהן.
בתעמולה מבטיחים לבחורות בעל וחיים איסלאמיים אידיאליים
בראיון אחר שקיימה זרואתי עם צעירה תוניסאית, זו האחרונה סיפרה כי התגייסה לארגון מאחר שהוריה התנגדו ללבוש הרעלה וראו בכך קיצוניות דתית. נשים אלמוניות בעלות שמות ארגוניים שכנעו אותה להגיע למקום בתוניסיה, שם חיכו לה פעילים. היא הועברה ללוב יחד עם נשים נוספות למקום שבו שהו "שייחים" של דאעש, אנשי דת של הארגון. משלב זה השתנה היחס והשיאו אותה בכפייה לאחד מאנשי הארגון.
"כשהגעתי המציאות הייתה שונה מהאידיאל האיסלאמי שהובטח בשיחות באינטרנט, והיחס אליי היה גרוע מאוד", סיפרה הצעירה התוניסאית. נישואיה בכפייה נחתמו בחוזה שבו החתן ושני העדים נרשמו בשמם הארגוני ועם חותמת רשמית של "המדינה האיסלאמית, אמירות לוב". המוהר היה רובה קלצ'ניקוב, שבו יהיה עליה להשתמש בקרב. במקרים אחרים המוהר שנרשם בטפסים של דאעש היה חגורת נפץ, מה שהופך את האישה לשהידית ודאית.
חוזי הנישואים שנחשפו בסירת מעידים כי מתנדבות מהעולם כולו הגיעו לדאעש. לפי עדויות נוספות של צעירות בארגון "המוהאג'ראת", המתנדבות המהגרות ל"מדינה האיסלאמית" שהיו רווקות סבלו יותר מכולן. הנישואים היו רחוקים מהאידיאל שקיוו והן נוצלו מינית וזכו ליחס מחפיר. לוחמים נשאו בממוצע שלוש נשים באותו זמן. מי שסירבה הוכרזה ככופרת ומותר היה להרוג אותה בכל עת.
רוב הנשים מתחרטות ומבינות כי נפלו קורבן לתעמולה של "המדינה האיסלאמית". הן התנדבו לדאעש כדי לברוח מהמציאות החברתית הקשה שבה הן מצויות באפריקה, בארצות ערב ובמזרח התיכון, או שהן, או שהן ביקשו למצוא מפלט מהניכור החברתי במערב. חלק מהן עברו שטיפת מוח באתרי האינטרנט, שבהם גולשים רוב בני הנוער בימינו ללא כל פיקוח. הובטח להן להיות חלק מהחליפות האיסלאמית הגדולה של אבו בכר אל-בגדדי (מנהיג דאעש) שהייתה אמורה להשתרע מעיראק ועד לוב ולהתפשט לכל המזרח התיכון. הובטח להן כי יימצא להן הגבר האידיאלי ושהן יהיו נשים חזקות האוחזות בנשק. הובטח להן כי יזכו לגן עדן בעולם הבא, אך במציאות הן הגיעו לגיהינום עלי אדמות. האם לאחר סילוק "המדינה האיסלאמית" ניתן יהיה לשקם נשים אלה? האם הן יהוו סכנה לחברה? איזה חינוך יקבלו ילדיהן?
ד"ר ירון פרידמן, פרשן ynet לענייני העולם הערבי, הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, מרצה על האיסלאם ומלמד ערבית באוניברסיטת חיפה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ובמחלקה ללימודים הומניסטיים בטכניון. ספרו "העלווים - היסטוריה, דת וזהות" יצא לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן בשנת 2010
לפנייה לכתב/ת 
