תורת האיזון

במקום רקע:

• בגלל ההבדלים הביולוגיים בין המינים, לא ניתן להשליך מתוצאות שהתקבלו בניסויים במין אחד לגבי מינים אחרים. הניסיונות להסיק מניסויים בחיות לגבי בני אדם, במהלך 150 השנים האחרונות, הטעו את החוקרים, עכבו פיתוח טיפולים רפואיים, והביאו ומביאים לאישור שימוש בחומרים ותרופות המזיקים לבני אדם. תרופות שאושרו באמצעות "מבדקי בטיחות" בחיות, למשל, הן כיום גורם התמותה השלישי בגודלו בחברה שלנו (מתך האגודה נגד ניסויי בבעלי חיים)

• לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן 
  

• "המתנגדים לניסויים בבעלי חיים רוצים להחזיר את הרפואה עשרות שנים לאחור. קולותיהם – קולות צורמים, הבאים מאנשים שהמחקר והקידמה הרפואית זרים להם". כך אמר דיקן הפקולטה לרפואה בטכניון (אתר הידען)

בפרשה:

"וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אותוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כ"ב, כ"ח)

שנים לא הבנתי את הצו הזה. אם התורה חסה על חיי הבהמות, אז מדוע היא לא מצווה עלינו את הצמחונות. מדוע היא מתירה לנו לאכול בשר. ואם התורה רואה את בעלי החיים כאובייקט גרידא. כאילו היו תפוח או מלפפון, אז מדוע האיסור לשחוט את האב או האם עם בנה ביום אחד?

מי שמקשה את השאלה הוא הרמב"ם בדבריו הנחרצים בספרו "מורה נבוכים", ומפני שדבריו נפלאים , אצטט אותם:

"כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כוח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם." (מורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ח)

כמה מרגשת האמירה של הרמב"ם, כי יש לבהמות דאגה גדולה לילדיהם על הבהמה, אלא הם נועדו לחנך את האדם לרחמים, וכך הוא אומר: "והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המידות הטובות" . המטרה היא חינוך האדם, אך אין כאן רחמים על הבהמות כיון שאין בהם רגשות ודעת. כך לדעתו. אך מה נעשה עם דעתו של הרמב"ם הגורס כי "יש לבהמות דאגה גדולה"?

תורת האיזון

תרשו לי לעשות קפיצה אסוציאטיבית – אבל בתחילת דרכי כאדם חושב לא הבנתי את אמנת ז'נבה. בני אדם הולכים להרוג אחד את השני כדי לספק את תאוותם, האינטרסים שלהם האמונות שלהם. מה זה משנה איך הורגים? מה זה מוסר מלחמה. הדבר הכי לא מוסרי בעולם מקבל איזה מגע קסם מוסרי המכשיר אותו?

נדמה לי כי התורה מלמד אותנו עיקרון יסודי שעניינו איזון. האדם צריך בשר. הוא צריך בשר לשם הספקת חלבונים לגופו. הבה ונאמר שהוא בנוי כמי שנמשך לאכילת בשר, והבה נניח שיש בזה הגיון ביולוגי כזה או אחר. הצורך הזה כרוך באכזריות כלפי החי. הפיתרון של התורה איננו האיסור על אכילת בשר (צמחונות) כי זה נוטה אל הקצה. ומאידך התורה איננה אומרת, כיוון שהיתרתי לכם לאכול בשר, איכלו כאוות נפשכם, עשו לכם מעילי פרווה מהודרים, התעלמו מהמחיר שאתם גובים מעולם החי. התורה אומרת, צמצמו למינימום את הפגיעה בעולם החי. זה לא 'מגע קסם מוסרי' שמכשיר את השרץ זה מיצוע ואינטגרציה של ערכים וצרכים. מלחמה לשמה אסורה. אבל משעה שעם נזקק להגן על עצמו. הוא נוקט באכזריות. הרג הוא הרג. התורה מלמדת אותנו לצמצם את המחיר למינימום ההכרחי.

נדמה לי שהציווי הזה מלמד אתנו את סוד החיבור שבין ערכי התורה לחיים. התורה לא יוצאת נגד טבע האדם, היא מנסה לעדן אותו. היא לא אוסרת על המין היא מעדנת אותו. היא לא אוסרת על יצר הרכושנות, היא מעדנת אותו. היא אפילו לא אסרה על השימוש בעבדים, אך היא עידנה וצמצמה את זה למינימום (מה שהפך למעשה את העבד ל 'שכיר פלוס'). בשפת המציאות בה אנו חיים. התורה איננה יוצאת נגד החיים המודרניים היא רק מעדנת אותם.

פסוקו של שבוע  

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר

לְהַעֲלות נֵר תָּמִיד: (ויקרא פרק כד ב)

במקדש הייתה מנורת זהב. דלק בה נר תמיד. בכל אחד מאיתנו שוכנת מנורה, וצריך להדליק בה נר תמיד. נר תמיד שבכוחו להאיר את החשיכה שבנפשנו. אבל כדי שהחשיכה תוסר, צריך שנר התמיד יואר בשמן זית זך. הנרות האחרים יכולים להיות 'רגילים' . נר העבודה, נר ההישגים, נר הכבוד, נר המימוש העצמי...אבל כל אלה לא יכולים להאיר את החושך. כדי להאיר את החושך צריך שהנר האחד יודלק דווקא על ידי 'שמן זית זך'.