אופנה משלנו
האוצרת קרן בן-חורין פתחה השבוע ב-JCC תערוכת אופנה הכוללת עבודות של יותר מ-30 מעצבים ישראלים. העיצובים מגוונים, החומרים שונים, אבל את השפה כולנו מבינים
קשה יהיה לכל מי שיביט על העיצובים בגלריה של המרכז, שלא להתרשם מהמורכבות שלהם. זו בדיוק, כנראה, הייתה המטרה. "אני מאוד מתרגשת", מספרת בן-חורין עם פתיחת התערוכה. "גם כי עבדתי על התערוכה ימים ולילות וגם כי אני חושבת שלמעצבים שלנו יש הרבה סיבות להיות גאים. הרמה מרשימה וייחודית".
הרעיון לתערוכה נולד הרבה קודם, כשקרן בכלל עבדה על פרויקט אחר. "ההשראה שלי הייתה הדפס מתוך קולקציה של המעצב אלירן נרגסי משנת 2014. הדפס צילום של אבן ירושלמית ומלבד היותו הדפס עוצמתי ויזואלית, הוא מייצג בעיני עיצוב ישראלי. קונטרסט בין אבן, שהוא חומר קשה, לטקסטיל שהוא חומר רך וזו, במידה רבה, אופנה ישראלית. מפה נולד הרעיון. "הדרך שלי להסתכל על אופנה זה להסתכל על החיים ותופעות תרבותיות דרך הפריזמה של האופנה.זו שפה ללא מילים ואפשר ללמוד רק דרך ההתבוננות על אופנה על תרבות, על חברה".
קרן סיימה את שנקר ועבדה כמעצבת סריגים. בשנים האחרונות, בניו יורק, הרחיבה את אופקיה בתחום, סיימה תואר שני בטקסטיל ואוצרות אופנה ופרסמה שני ספרים בנושא. היא מספרת שמאז ומעולם חשוב היה לה להבין את המסר ואת המשמעות שיש מאחורי הבגד. "אחד הרגעים הראשונים שהבנתי את הכוח של הבגדים היה כשבתור ילדה ראיתי את צלילי המוזיקה, כשהגיבורה לוקחת וילונות ישנים ותפורת להם בגדים מזה. זה היה רגע שהיא הופכת להיות חלק מהמשפחה באמצעות ההלבשה של הבגד, דרך הבגד היא מתקבלת. היא לוקחת טקסטיל ועושה לו טרנספורמציה. כבר אז, בלי להבין את זה במילים, הרגשתי חיבור לאופנה מעבר לטרנד אלא צורה עמוקה ואקדמית יותר".
את התיזה שלה בחרה להקדיש לעבודותיה של לאה גוטליב, המעצבת המיתולוגית של 'גוטקס'. "את גוטקס בחרתי לתיזה אחרי שאני חוקרת את החברה כבר 12 שנים. בשנקר", היא מספרת, "המורה שלי, איילה רז, הציעה לי להצטרף לסטודנטיות למיון קופסאות עם עיצובים ישנים משנות השבעים והשמונים של גוטקס. ביחד כתבנו על ההשפעות מעולם האמנות על העיצובים של לאה גוטליב. אמנות הייתה אספקט משמעותי בחיים האישיים של לאה גוטליב וזה מה שייחד אותה אז מכל מעצבי בגדי הים אחרים שהיו אז. היא הגיע בשוק בגדי הים לרה של מעצבי העל העולמיים, לכן הייתה ידועה ומזוהה בכל העולם, הייתה לה שפה.
במקביל לתיזה שערכה בנושא, קיבלה הצעה מאותה מורה מימי שנקר לסייע לה באוצרות תערוכה לעיצוביה של גוטליב במוזיאון האמנות בחולון. חודש לפני פתיחת התערוכה לאה גוטליב נפטרה. "היא הספיקה לבקר על כסא גלגלים" מוסיפה קרן, "אבל לא החזיקה מעמד, זה היה מאוד עצוב".
את התערוכה הביאו בהמשך גם ל-JCC והיא זכתה לעניין רב, כולל כתבה מפרגנת בניו יורק טיימס. "ביום שהורדנו את התערוכה אני ומייגן וויטמן, מנהלת מחלקת האמנות בגלריה, חשבנו שכדאי לעשות שוב משהו משותף בעתיד ולי היה כבר אז ברור מה זה יהיה". קרן ידעה שהיא רוצה להתמקד בקשר בין אופנה ישראלית והיסטוריה, אופנה ישראלית וחסרה ישראלית. "זה משהו שתמיד סיקרן אותי. נושא שעסקתי הו, קראתי וחקרתי".
בהשראת אותו הדפס אבן ירושלמית ניגשה קרן למשימה ובנתה רשימת מעצבים ישראלים שהעיסוק שלהם בחומר משמעותי בעיצוב שלהם. "הצעתי להם להציג דגם קיים או להציג דגם מיוחד שמתעסק בחומר. השארתי להם את השיקול העיצובי. כל אחד לאן שרוצה לקחת את זה. לא כולם מעצבים דרך המחשבה על ישראל או חומר אבל ידעתי שבסוף כל העיצובים יביעו אמירה על מה זה עיצוב ישראלי".
העבודה בשנה האחרונה עם המעצבים הייתה משותפת. "ידעתי פחות או יותר לאורך השלבים איפה כל אחד עומד, אילו חומרים יהיו, הרעיונות, היו כאלו שנתנו רמיזות והיו כאלו ששיתפו אותי לאורך כל התהליך”. קרן מספרת שברור היה לה שהחומרים יהיו שונים אבל בגבולות ברורים ולכן חילקה את התערוכה לקטגוריות. "כשנכנסים לגלריה לא מבחינים בחלוקה לקטגוריות, אבל זה אכן מחולק. טבע עם חומרים טבעיים, עבודות יד כמו רקמות וקיפולים, יופי וברוטליות, קבוצה שכל המעצבים שמתעסקים בה עוסקים באלמנטים צבאיים או מלחמות ובמציאות קשה שממנה מגיעים בישראל.
“יש למשל עבודה של המעצב עמיר מרק בוגר טרי משנקר עם שמלה שמעליה ג'קט מתנפח, שמתכתב עם השירות שלו בחיל הים, שם מקבלים חגורת הצלה ביום הראשון. הוא סיפר שבשבילו זה הלאקי צ'ארם וכל הקולקציה שלו מבוססת על זה. יש דגם מטריף של נופר חיימוביץ שלקחה חולצות צה"ל של מדי א' ומדי ב' . את החולצה של מדי ב' השרתה באקונומיקה וכשהיא התפרקה, חיברה את זה עם שרשראות ועוד אלמנטים.
“יש קבוצה שנקראת פרי-פורם שעוסקת בזהות, מה זה בגד. יש קבוצה של ג'ונגל אורבני, ששם תראו בעיקר עיצובים מעור שחור ושילוב תכשיטים, משהו קשוח ומגניב. הקבוצה האחרונה היא זהות מאתגרת, בגדי גברים שמאתגרים את הזהות הגברית המוכרת לנו. יש למשל עבודה של פולין נהרא, סטודנטית מויצו צרפת שמגיעה ממשפחה של צד"ל. בקולקצית הגמר שלה עסקה בזהות והדגם הוא טופ שסרגה מחוטי תיל וסיבי צמר על הבסיס הזה".
בן-חורין בוחנת לעומק את האופנה הישראלית לאורך השנים ומספרת שהעיסוק המקורי בחומר הוא משהו שחוזר על עצמו. "אולי זה לא ישראלי במתכוון ולא כובע טמבל וחאקי, אבל לא סתם זה cutting edge, זו בשבילי אופנה ישראלית מקורית, אחרת. המעצב בישראלי", היא מדגישה. "אולי בגלל דלות חומר, ניגש לחומר בצורה יצירתית תמיד עושה בו מניפולציה. קיפולים, רקמות ועוד. החומרים יקרים יותר בישראל וזמינים פחות וזה כבר מושרש בתרבות העיצוב הישראלית".
למרות שיש בתערוכה גם עיצובים מבתי אופנה וותיקים כמו ירון מינקובסקי ומשכית, ישנם לא מעט מעצבים שעבורם זו חשיפה גדולה ראשונה כאן בניו יורק וקרן מספרת שיהיו בחודש הקרוב סיורים של אנשי אופנה מקומיים והזדמנות גדולה למעצבים. "זו לא הסברה ישראלית", היא מסכמת. "כל אחד יכול לפרש את זה איך שירצה, אני מייצגת את נקודת המבט שלי. כחוקרת תרבות ואופנה אני מוצאת את האופנה הישראלית על שלל רבדיה, מרתקת".
