מה עוד צריך לקרות?
לאורך הדורות שלטו בישראל מפלגות מרכז וימין. העבודה הייתה מרכז והליכוד הוא ימין. השמאל מעולם לא נגע בשלטון. לא היה לנו עדיין שלטון סמולני. וגם לא ראש ממשלה מזרחי. המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות"
השבוע לפני 40 שנה התרחש המהפך הפוליטי: הליכוד ניצח את המערך ששלט כאן מיום קום המדינה, למעשה עוד משנות ה-30, ביישוב היהודי בארץ ישראל. היה זה אירוע מתחייב ומבורך, משום שללא חילופי שלטון הופכת הדמוקרטיה מפרקטיקה לתיאוריה.
התפאורה לחילופי הכס הייתה מושלמת: חשבון הדולרים של לאה רבין באמריקה; מיכאל צור, מראשי המשק של מפא”י, נידון ל-15 שנות מאסר; אשר ידלין המועמד לנגיד בנק ישראל הורשע בשוחד; התאבד שר השיכון אברהם עופר שנחשד, אף שלא הואשם, בשחיתות.
החינגה הזו לא הייתה מתאפשרת אלמלא מלחמת יום כיפור. אז איבד המערך את האחיזה ואת החסינות. אם הגענו ביום כיפור למצב ש”הולך לנו הבית השלישי” כדבריו הנואשים של שר הביטחון משה דיין - מה כבר יכול להיות, ניקח צ’אנס וננסה פעם אחת לשם שינוי את מנחם בגין.
בגין לא נחשב עד אז למי שמסוגל להנהיג מדינה. הוא היה משהו בין הרב כהנא לסטנדאפיסט. תנועת החירות לא הצטיירה כתנועה לאיכות השלטון, בשום מובן שהוא, ולא כמבערת שחיתות. שבועיים לפני הבחירות נחשפה במלוא קלונה קרן הכספים המרכזית שלה, קרן תל-חי: הברחות מטבע, גניבות, מעורבות בשוק השחור והאפור.
ימים אחדים לפני הבחירות התרסק מסוק בתרגיל צבאי במדבר יהודה ו-54 קצינים ולוחמים נהרגו. דובר צה”ל עיכב את פרסום הידיעה במשך יומיים, עד תום התרגיל. אבל עמוק ירד על הארץ בהיוודע האסון. לא היו אז טלפונים ניידים, וואטסאפ וסמסים, אבל יצרים פוליטיים היו - וגם עזות מצח. הליכוד פרסם מודעות ענק בעיתונים: "מה עוד צריך לקרות?"
באיזה סגנון תנהל את המדינה? נשאל בגין מיד כשנבחר. "בסגנון יהודי", הוא השיב, ונתן את אות הפתיחה לדחיקת הישראליוּת לטובת היהדות. בהמשך נתן פטור המוני משירות צבאי לתלמידי ישיבות. הוא גם אסר על אל על לטוס בשבת. פרופ’ ישעיהו ליבוביץ אמר, שהדת אוסרת על היהודים לטוס ולא על המטוסים. בכלל, אמר ליבוביץ, הדת צריכה להיות באופוזיציה מתמדת לשלטון. אבל בגין, להבדיל מקודמיו שהכניסו את הדתיים לקואליציה, הכניס את הדת לקואליציה.
בגין עשה שלום עם מצרים. במעשהו ההיסטורי, שמתנוסס לתפארה בדברי הימים, נקבע גם תעריף וגם תקדים: חזרה לקווי 67’. מיטב בניו של הליכוד לדורותיו בגרו והבינו שהפזמונים שפיזמו ומצע מפלגתם מתאימים לפאנלים בטלוויזיה ולערב מספרי סיפורים אך לא למציאות. הם שינו את עמדתם וטעמם: עזר ויצמן, אריק שרון, אהוד אולמרט, דוד לוי, רוני מילוא, דן מרידור, ציפי לבני, רוני בר-און, מאיר שטרית, מיכאל (מיקי) איתן, זאב בוים, יעקב אדרי, משה כחלון ואחרים.
40 שנה שולט הליכוד במדינה. למעט הפסקה קצרה בת שלוש שנים כשהעבודה בראשות רבין ניצחה. מפלגת קדימה יצאה מחלציו של הליכוד. אהוד ברק היה ראש ממשלה שנה ומשהו, אבל נוכח תפקודו התימהוני והעובדה שמפלגת העבודה הייתה מצומקת למדי - זה לא ממש נחשב.
ראשי הליכוד כולם, למעשה ראשי הממשלות כולם להוציא את ביבי נתניהו, הונחו על פי שני עקרונות: האחד, המדינה חשובה ממני ומבני משפחתי; השני, התקינות, הממלכתיות, קודמת למפלגתיות - למה שקוראים היום בייס. בגין העלה לדרגת קדוּשה את עליונות החוק והמשפט. יצחק שמיר, שהתנגד בכל נפשו ומאודו להסכם השלום עם מצרים, נמנע בהצבעה משום שכיו”ר הכנסת לא נאה היה שיצביע נגד. כעבור שנים הוא יעדיף קואליציה עם העבודה על פני קואליציה עם הבייס הימני.
לאורך הדורות שלטו בישראל מפלגות מרכז וימין. העבודה הייתה מרכז והליכוד הוא ימין. השמאל מעולם לא נגע בשלטון. לא היה לנו עדיין שלטון סמולני. וגם לא ראש ממשלה מזרחי.
אמנון אברמוביץ’ הוא עיתונאי חדשות ערוץ 2
המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
אמנון אברמוביץ'
צילום: ששון תירם
מומלצים
