ללכת על אש
תמי פדרמן התמסרה לסדנא המובטחת של טוני רובינס, הגורו שמסרב להודות שהוא כזה, וחזרה עם תובנות מפתיעות
יש אנשים שנויים במחלוקת. קשה להתעלם מהם. קשה עד יותר להחליט אם אתה סולד או מתרשם מהם. ככה אני מרגישה לגבי האישיות האקסצנטרית של טוני רובינס.
נחשפתי לסרט הדוקומנטרי שלו “I am not your Guru”' ולאורך כל הסרט נעתי בין תחושת סלידה לתופעה ההומנית והאופן המסחרי בו טוני מנהל את האימפריה שלו, לבין היסחפות רגעית והתרגשות מאדם כל כך חדור מוטיבציה לחיות חיים מלאי תשוקה ולייצר שינוי חיובי בחייהם של מיליוני אנשים.
לכן, כשהתעוררה ההזדמנות לפגוש את טוני ״פנים מול פנים״, באירוע המוני עם עוד עשרת אלפים איש, הסתקרנתי והחלטתי ללכת.
הדברים שיותר מכל מעוררים את הספקנות שלי בהפקות מהסוג הזה, הם ההמוניות וחוסר האינטימיות של האירוע. כמו כן, משמעות השם גורו בסנסקריט היא: 'זה שמוציא אותך מן החושך אל האור'. לכן השם שטוני בחר לתת לסרט שלו הרגיש לי לא אותנטי בעליל, כי התחושה הכללית היא שטוני הוא אכן סוג של גורו, או יותר נכון אליל נערץ או כוכב רוק. במהלך ״המופע״ שלו עשרת אלפים איש מריעים לו ורוקדים למוסיקה קצבית בזמן שטוני קופץ על הבמה. טוני אפילו מרחיק לכת ומלהיב את הקהל בכך שהוא עולה עם מקלות של מתופף ומכה בהם לפי הקצב, כמו שנוהגים מתופפים לעשות (רק שלטוני אין ערכת תופים וכמו שהזכרתי קודם הוא בכלל לא מתופף). לרגעים זה הרגיש כמו אירוע דתי של כמרים נוצרים שמלהיבים את הקהל והצליח לעורר אצלי התנגדות פנימית גדולה. טוני מבקש מהקהל להריע ואנשים בקהל נוהגים לצרוח ולקפץ. האווירה הכללית מרגישה מאד אמריקאית, שונה מאד ממה שהייתי מצפה מהרצאה של הדלאי למה או דיפאק צופרה.
מה שכנראה הכי מפריע לי בטוני זה שכשהוא מטפל באנשים מתוך הקהל, אני מרגישה שהוא דומיננטי מדי ולעיתים אף מחליט עבורם במקום לתת למטופל להחליט. יש אחריות גדולה, רגישות מסוימת וזמן שדרושים למטופל להתבונן בעצמו, ואת זה טוני לא מספק. יתכן שעדיף במקום לבזבז שנים בתהליכים רגשיים איטיים על ספת הפסיכולוג פשוט לבלות זמן קצר עם טוני, אבל קשה באמת לדעת אם שינויים רגשיים וקוגניטיביים עמוקים יכולים להתרחש מהר כל כך. לפי טוני זה לוקח רק רגע אחד. הרגע בוא אתה מחליט לעשות את השינוי.
אז אם כל הסממנים האלו מפריעים לי, מה באמת מושך ומעניין באדם הזה טוני רובינס? קודם כל לטוני רובינס יש יכולת לדבר, לרגש ולסחוף. הוא כריזמטי ומלא בתשוקה וחיות. יש לו את אותו הכישרון שיש לאובמה כשהוא נואם ומעניין ומסקרן לשמע אותו מדבר. לטוני רובינס יש חכמה שהיא למעשה חכמת חיים. אני חייבת להודות שיש לי הערכה ועניין באנשים שיש להם חכמה מהסוג הזה. טוני מתאר את עצמו כאיש שמן, מיואש ומריר שהיה חסר כל, עד אותו הרגע שהוא החליט לעשות שינוי בחייו. הוא גדל לאמא שהייתה מכורה לכדורים והשתמשה בו כדי להמשיך את ההתמכרות שלה. טוני תמיד חלם לעשות שינוי ולעזור לאנשים אבל לא ידע מאיפה להתחיל. אין ספק שמרשים להיחשף לסיפור חיים של נער שבא מכלום ובנה אימפריה שמגלגלת לטענתו חמישה מיליארד דולר, ומטרתה לעזור לאנשים לחיות חיים טובים יותר ובנוסף, להאכיל משפחות רעבות (חלק נוסף ומשמעותי באמת ממה שהארגון של טוני עושה).
האמביציה האינסופית של רובינס מעוררת השראה והתשוקה שלו להמשיך לגדול ולצמוח סוחפת, למרות שלעיתים נדמה שטוני עלול להתיש אפילו את עצמו אם לא ילמד גם לנוח ולהירגע מדי פעם. יתרה מזאת, האמירה של טוני שהוא בוחר להיות ״בהוויה יפה וגבוהה״ ללא כל קשר לנסיבות הסביבתיות שלו. על אף שיש בה אמירה רוחנית אפילו בודהיסטית של יכולת לחוות non attachment, התפרשה בעיניי כתחושה של הדחקה. אולי הוא לא לגמרי מסוגל לשבת ולהתבונן ברגשות שליליים שהוא עצמו חווה. רגשות שגם הם מורי דרך ואשר גם להם תפקיד חשוב בהעצמה ובגדילה הרגשית והרוחנית של אדם.
טוני מסביר בצורה די פשוטה, הגיונית ואפילו משכנעת רעיונות שמקורם בבודהיזם, בקבלה ובפילוסופיות שונות ומרובות. טוני מאמין שאנשים רוצים דברים מסוימים כי הם חושבים שזה יקנה להם הוויה מסוימת או כמו שטוני מכנה את זה “STATE”. אנחנו חושבים שכשיהיה לנו את בית החלומות, את הקריירה והזוגיות המושלמת, נקום בבוקר מלאי תשוקה ואנרגיה. למעשה מי שאחראי על ההוויה שלנו זה אנחנו ויש ביכולתנו לשנות אותה בכל רגע ורגע.
לטענתו של טוני, יש שלוש דרכים לשנות את האנרגיה שלנו:
הראשונה היא לשנות את הפיזיולוגיה שלנו. לשים לב איך אנחנו זזים ומשתמשים בגוף שלנו. מהסיבה הזאת בהרצאות של טוני האנשים בקהל קופצים ורוקדים. בתרבות בה אנחנו ממעטים למצוא סיבות לחגוג, טוני מעודד אנשים להיות אנרגטיים ושמחים. אותו העיקרון מתבטא בתפיסת העולם של הברסלביים שמתעקשים לעצור את האוטו שלהם באמצע רחוב הומה אדם בשינקין ולהתחיל לקפוץ בלי סיבה מיוחדת. מתוך אמונה יהודית קדומה שאומרת שזאת ״מצווה גדולה להיות בשמחה. להיות בשמחה תמיד״. כבר הוכח מדעית שיש ביכולתנו לשנות את המצב הנפשי שלנו מן ״החוץ אל הפנים״.
הדרך השנייה לשנות את ההוויה שלנו היא שינוי הפוקוס. בדומה לאמירה בספר ״הסוד״ אנחנו נוטים למגנט אלינו את מה שאנחנו מתרכזים בו או כמו שטוני אומר: ״Where Focus Goes Energy Flows" מה שמתרכזים בו, גדל. לכן עלינו לפתח מודעות למחשבות שאנחנו זורעים בתודעה, הם היסודות שמעצבים את העולם שלנו.
הדרך השלישית היא השפה שבה אנחנו בוחרים להשתמש. התפיסה הזאת מגובה באמונות ותפיסות מגוונות. הקבלה טוענת שהמחשבה היא הזרע שממנו הכול מתחיל ושהמילים הן השלב הבא ביצירת עולמינו, למילים יש יכולת לברוא אבל גם להרוס, לכן ביהדות יש איסור על לשון הרע. או כמו שנאמר ״החיים והמוות בידי הלשון.״
טוני רובינס למעשה מנגיש לקהל המאזינים שלו רעיונות ערכיים ומהותיים שלקוחים מהקבלה, מבודהיזם אפילו מתאוריית הצרכים של מאסלו . הוא מלמד דברים הגיוניים ומעביר אותם בעטיפה של הרבה קסם, כריזמה ואנרגיה. טוני מעורר אנשים להגביה את הסטנדרטים שלהם. לרצות לגדול, להשתפר ולהעמיק בעיקר את ההיכרות שלהם עם עצמם ועם התפיסות הפנימיות שמגבילות אותם.
מה שמצא חן בעיניי הם התרגילים הקבוצתיים שטוני מוביל. למרות ההתנגדות הראשונית שלי, החלטתי להשתחרר ולהתמסר לחוויה ובסופו של דבר נהניתי מהתרגילים בהם הדריך את הקהל. בתרגיל אחד התרכזנו בתחושה של הודיה שנחשבת לאנרגיה הגבוהה והמרפאת ביותר. נזכרנו בשתי החלטות שעשינו ששינו את חיינו לטובה. בתרגיל אחר חזרנו לילדות שלנו והחלפנו בדמייננו את חוויות הילדות השליליות שלנו בזיכרונות דמיוניים, חיוביים וטובים יותר. דרך מעניינת לשנות תפיסות וקשרים של נוירונים במוח, להשתחרר מתפיסות או חוויות שאנחנו עדיין נאחזים בהם. התרגיל הסוחף ביותר היה מבחינתי כאשר זיהינו וכתבנו שלוש תפיסות או התניות שיש לנו שמגבילות אותנו. טוני לקח אותנו בדמיוננו לעתיד להתמודד עם ההשלכות ההרסניות שיגיעו אם לא נשתחרר מהתפיסות האלה, ואחר כך לעתיד טוב יותר במידה וכן נשנה את אותן ההתניות. אולי מה שהיה הכי מעניין מבחינתי היה תרגיל בו נאלצנו לדבר על אמונה שלילית מסוימת שיש לנו על עצמינו בקול רם עם אצבע באף (כן כן שמעתם נכון) או לצעוק אותם כמו ילד קטן שמתבכיין. התרגילים האלה גרמו לי לשמוע מהצד את הסיפורים שאני ״מספרת לעצמי״ ובמידה רבה להתבונן מן הצד בתפיסות מגבילות שבלי לשים לב, אימצתי לעצמי.
השיא של ההרצאה של טוני נגמר בחוויה שלמענה הלכתי מלכתחילה- הליכה על אש.
אין דבר שווה יותר בעיניי מלאסוף חוויות מיוחדות, לטעמי זהו קסם החיים! לכן ההזדמנות להתעמת עם הפחד שלי וללכת על אש קסמה לי מאד.
בסוף ההרצאה יצאנו החוצה כולנו ובמשך רבע שעה עמדנו יחפים על הכביש כמו שבט עתיק עם תופים אפריקאים.
ממש כמו שאופרה וינפרי עשתה בתוכנית שלה, צעקנו בקול רם YES YES YES !
אחרי שפמפמתי את עצמתי, עשיתי את כל התנועות וההכנות הנדרשות, התגברתי על הפחד שלי ופסעתי על שביל של גחלים לוהטות!!!
זאת הייתה חוויה באמת עוצמתית ומשחררת שהזכירה לי מחדש כמה חזקה ואמיצה אני ושדברים נפלאים קורים כשאנחנו יוצאים מחוץ לאיזור הנוחות שלנו. קפצתי והשתוללתי כמו אמריקאית בתוכנית טוק שואו והרגשתי שלמרות ההסתייגות הראשונית שלי, להיות בחברת עשרת אלפי אנשים חיוביים ונלהבים שלוקחים את הזמן להתבונן ולהעמיק את ההיכרות שלהם עם עצמם, אנשים שלא מפסיקים לתת אחד לשני היי פייב, לפרגן, לרקוד ולשמוח יחד זה בסופו של דבר חוויה מהנה ומעצימה.
בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאימא שלי שוב צודקת, כי היא זאת שתמיד מסבירה לי שבחיים זה ״גם וגם״. גם מעניין, גם רועש, גם מעורר מחשבה, גם קצת מטופש, גם סוחף, גם חוויתי וגם מסחרי. אה... שכחתי לספר שכדי לעבור לשלב הבא צריך להירשם מהר ולשלם סכומי כסף נכבדים? כנראה שטוני באמת מבין איך למתג את עצמו כעסק מסחרי של תעשייה משומנת ומנוהלת היטב.
