האם שינוי השיטה ביורוליג הוכיח את עצמו?

לאחר עונה קשה ומתישה, כזו שלא נראתה באירופה אף פעם, הגיע השלב האחרון והמכריע, וזה הזמן לסכם את שינוי מבנה היורוליג העונה, הצלחת הקבוצות וההתמודדות עם העומס הכבד. ראשית, אסביר את שינוי המבנה החדש של היורוליג אשר נכנס בעונה הזאת לעומת קודמו ומה יתרונותיו וחסרונותיו.

בעונות הקודמות שיחקו ביורוליג 24 קבוצות שחולקו לארבעה בתים לפי דרגים. משלב הבתים עלו 4 קבוצות לטופ 16, שם היו שני בתים של 8 קבוצות. משם עלו 4 מכל בית והצטלבו עם הבית השני לשלב ההצלבה, מקום 4 נגד 1 ומקום 2 נגד 3. בהצלבה נערכו 4 סדרות של הטוב מחמישה משחקים ופיינל פור. בשיטה החדשה יש 16 קבוצות, כאשר 8 הראשונות עולות לפלייאוף ולפיינל פור.

באסקוניה מול צסק"א(צילום: EPA)

יתרונות

מבחינה מקצועית, חל שיפור גדול ברמת המשחק, ברמת השחקנים וגם ברמת המאמנים. הזדמנויות חדשות ניתנו לשחקנים צעירים שלא היו מקבלים הזדמנויות ודקות משמעותיות לולא שינוי המבנה, דוגמת וויל קלייברן, דימיטריוס אגראבניס,סמן אנטונוב ועוד. 

יתרון נוסף הוא עניין התחרותיות של המפעל, כולן בבית אחד בלי בתים קשים או קלים לפי ההגרלה. הדבר יצר קרבות עיקשים בין קבוצות סמוכות בטבלה, וניצחונות של קבוצות כמו ז'לגיריס והכוכב האדום על צסק"א וקבוצות צמרת נוספות.

חסרונות

הפציעות הפריעו לקבוצות כמו ברצלונה ומכבי ת"א, אבל אין ממש מה לעשות נגד זה חוץ מלהחזיק סגל עמוק. חיסרון נוסף הוא עניין הטיסות, כאשר בשבועות של שני משחקים קבוצות מרוחקות כמו קאזאן ובאסקוניה טסות אלפי קילומטרים ולא יכולות להרשות לעצמן מטוס פרטי כמו צסק"א וריאל. חיסרון אחרון ומשמעותי מכולם הוא חוסר העניין היחסי באמצע העונה. אפשר לפתור אותו על ידי מחיקת הרישיונות, ויצירת מצב של שתי יורדות ושתי עולות מן היורוקאפ. דבר נוסף הוא חוסר העניין בין מקומות 4-1, שניתן לפתור עם סדרות חצי גמר וגמר. מה שבטוח, בעונה הבאה יהיה מעניין - מכל הבחינות.