שלוש תמונות מהתופת שמעבר לגדר
כדי להצליח לאחוז לרגע את עוצמת הטלטלה המתחוללת בסוריה, בחרנו שלושה רגעים. ומה איתנו?
לרגעים נדמה שהמלחמה בסוריה הפכה לשגרה. מעטים מאיתנו מבינים מי בדיוק נלחם במי ועל מה. שוב ושוב הרוע פושט ולובש צורות - כמטבע עובר לסוחר - ללא הבחנה. אבל כשמתברר שמעבר לגדר פועל קרמטוריום לשריפת גופות כדי לטשטש את ממדי הרצח – הנפש היהודית, הנפש האנושית, אסור שתפנה את מבטה.
קשה לאמוד את הקונפליקט הסורי ולכמת אותו. המספרים העדכניים שמגיעים מהחזית מדווחים על למעלה מחצי מיליון הרוגים; 13 מיליון פליטים ועקורים - בתוך המדינה ומחוצה לה. ו-13 וחצי מיליון מבין הנותרים בסוריה, על פי הערכות האו"ם, שרויים ברעב. מליוני בני אדם שחייהם התפוררו תלויים על בלימה.
13 מיליון ועוד 13 מיליון הם מספרים בלתי נתפסים. כדי להצליח לאחוז לרגע את עוצמת הטלטלה המתחוללת מעבר לגדר, בחרנו למקד את המבט בשלושה רגעים בודדים מתוך התופת.
דרעא
זוהי העיירה דרעא, שם החלו ההפגנות נגד המשטר במרס 2011. נראה שהרבה צבע היה כאן פעם, לא מזמן. בריכות שחייה, עצים ירוקים, גני משחקים ובתים שלווים שהפכו לעיי חורבות. כאשר מביטים על התמונות הללו - על תמונות של עיר, אחת מתוך רבות, שנחרבה, מחלחלת ההבנה שגם אם יסתיים הקונפליקט הזה, הרי שבית לחזור אליו כבר אין לרבים מהמיליונים שמחפשים את דרכם בימים אלו בירדן, לבנון, טורקיה ואירופה.
עבד אל חמיד
עבד אל חמיד יוסוף מחבק בשתי ידיו את בניו הקטנים, התאומים, שבלידתם היה כה מאושר. למזלו - וגם לדאבון לבו - הוא לא היה בבית, בחאן שייחון, כאשר נפלה החבית שממנה בקע עשן. זמן עבר עד שהבין בעצמו מה הפך את שני ילדיו דוממים. בני שמונה חודשים בסך הכול, שיער חום-ג'ינג'י, סקרנים לגלות את העולם. פניהם כל כך שלוות - שלווה הנראית כניגוד גמור למעשה הנורא שהקפיא את חיוכם העצוב כך לעד.
עבד מוקף גברים חסרי מילים, אוחז בשניהם, מחבק בעדינות בפנים הלומות ומסרב להיפרד, גם בדרכם האחרונה, בדרך לבית הקברות. אולי מתנחם הוא לרגע שפעל הסארין מהר כל כך שאפילו לא הספיקו לבכות.
18 בני משפחה איבד עבד אל-חמיד באותו היום, 4 באפריל 2017. בסך הכול נהרגו 92 בני אדם בעיירה הקטנה הזו ביום הנורא, לאחר "המכה הקטנה" בכנף של מטוס הסוחוי שהפעיל חיל האוויר הסורי בחסותה של מוסקבה. גם לאחר פירוק מאגריה הכימיים של סוריה – פעולה שנעשתה לאחר התקפה קטלנית ב-2013 שבה נספו יותר מ-1,300 אזרחים - דווח על יותר מ-30 מקרים שבהם נצפה שימוש בנשק כימי בחלקים שונים של המדינה.
לאן ילך עבד אל חמיד יוסוף עכשיו? ירדן סגרה את שעריה. בלבנון הפליטים סובלים מגזענות ואפליה. טורקיה גם היא כבר לא מסבירת פנים, מה עוד שהמדינה האיסלאמית ושאר זירות מלחמה עומדות לו בדרכו. אירופה גם היא סוגרת את שעריה ומנסה לנהל מכסות של מהגרים, במקביל לכניסתם הבלתי חוקית של מאות אלפים הצובאים על שעריה.
לסבוס
לסבוס, האי הפסטורלי השלו, הפך בשנים האחרונות לשער הכניסה לעולם החופשי. מבט פרוזאי כמעט דווקא על השאריות שלו – הר הזבל של האי – ממחיש אולי יותר מכל את המצב. מאות אלפי מבקשי מקלט - בהם פליטי מלחמה סורים, אך גם עיראקים ואפגנים רבים - הגיעו במהלך השנתיים האחרונות ללסבוס על גבי סירות גומי קטנות. רבים איבדו את חייהם במהלך המסע המסוכן. רבים נוצלו בדרך כשכל שאריות רכושם נשדדו בלב ים או כשסירות המבריחים תאבי הבצע, שהעמיסו עוד ועוד בני אדם, קרסו מעומס למצולות.
בחודשים האחרונים כבר כמעט שלא מצליחות להגיע סירות. תמורת כסף רב והסכם עם אירופה, טורקיה בולמת את הפליטים בגבולותיה. 3,000 אנשים תקועים עדיין במחנות על האי, ממתינים שיחרץ גורלם - גירוש לטורקיה או אור ירוק לחיים חדשים באירופה. המזבלה של האי, המסתתרת בין גבעות מוריקות המשקיפות על קו החוף, עמוסה באלפי טונות של אפודי הצלה קרועים, רסיסים של תקווה שהצליחו להתנפץ אל החוף.
וישראל?
כה סמוכה וכה רחוקה התופת שמעבר לגדר. כשדולפת עוד עננת זוועה של מראות האימים מסוריה, וכשתמונתו של עבד אל חמיד סודקת לרגע את חומות ההדחקה, אנחנו נסערים לרגע – וממשיכים. נכון, סוריה, היא אויבת לנו כבר שנים רבות, לא שכחנו, אבל אדישות היא אויבת נוספת, לעתים מרה לא פחות.
זו לא שאלה של אם "עניי עירך קודמים". זו ממלכת השאול שבה חוקי המשחק משוכתבים בדם בכל שעה ושעה. שבה רגע אחד משאית חטיפים מחלקת צ'יפס לילדים וכשהם סמוכים ושמחים – היא מתפוצצת ורוצחת במקום 68 ילדים ועוד עשרות מבוגרים. ואיש לא לוקח אחריות. עוד יום בכאוס הסורי. "פריים" אחד מראשידין שמצטרף לשרשרת.
הידיעה שהכול שביר וטרי גם אצלנו מחייבת אותנו להיות חזקים, אך לא פחות מכך – אנושיים. להצטרף לאחד ממפעלי הסיוע ההומניטרי הישראליים ולשלוח עזרה הומניטרית לילדים בסוריה, שספינר הוא לא משחק עבורם אלא משל עגום לחייהם. ללחוץ על ראש הממשלה לקיים את הבטחתו ולאשר את כניסתם של 100 יתומים לכאן. זוהי גם הצלת נפש – ואולי גם השקעה בעתיד.
בואו ננצור את מבטו של עבד אל חמיד. בואו לא נדלג. זו החובה שלנו כיהודים לומר בנחרצות – לא עוד. זה תלוי בנו. בכל אחד מאתנו, בלחץ שניצור, בבחירה שלנו לא להסיט את המבט, בהחלטה אמיצה לא לצקצק, לא להפוך שוב דף - אלא לפעול, לדרוש ולהתייצב - ביחד - בצד הנכון של ההיסטוריה.
ד"ר ניר בומס הוא חוקר סוריה במרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב. יוטבת פייראיזו וייל היא ממובילות הקמפיין "הסורים על הגדרות"
לפנייה לכתב/ת 
