לבד בברלין #19 אם יש (פה) גן עדן

אם לרגע תעזבו את שקיות השופינג ואת אתרי התיירות המובנים מאליהם בברלין, תגלו עולם ומלואו מלא טבע ופרחים יפהפיים. חזי חזר מ-Britzer Garden וממליץ גם לכם לקפוץ לשם, מסביר איך מגיעים ומבקש: תפקחו את העיניים

חזי מנעפורסם: 19.05.17 , 06:09

כשהתגייסתי לצבא גילו לי קטארקט בשתי העיניים. קטארקט, ירוד בעברית, הוא כתם על העדשה, שמקשה על הראייה ומופיע לרוב אצל מבוגרים. אני לא בקיא בסטטיסטיקה, אבל כנראה שלגלות אותו בגיל מאוד צעיר זו תופעה נדירה עד כדי כך, שכל רופאי העיניים שפגשתי עד אז, היו עסוקים בזה שאני עצלן בעין אחת ואף לא אחד מהם שם לב לפרחים שהיו שם, ממש מול העיניים.

לכל הטורים של "לבד בברלין" לחצו כאן

לעדכונים נוספים כנסו לפייסבוק של ynet חופש

כן, הכתמים על העדשות שלי הם בצורת פרחים. ובגלל שהם ממש על העדשה, אני בעצמי לא רואה אותם, הם רק מעכירים לי את הראייה של מה שמתרחש בחוץ. תוסיפו לזה את הצורך שלי לדעת לאן הדברים הולכים, מה יקרה בסוף ומאיפה מה שאני רוצה יגיע, כך שלפעמים תשומת הלב שלי היא לסיפורים שרצים לי כרגע בפנים ופחות למה שמתרחש סביבי.

בסיפורי ילדים מחלקים לנו את החיים לשחור ולבן, כדי שכל הזמן נדע מי הטובים ומי הרעים. אומרים שזה עוזר לנו להבין את החיים. היום יש כבר אפליקציות ששואלות אותנו אם להעביר לימין או לשמאל, אם אהבנו או לא אהבנו. אני גם שואל את עצמי אם זה עובד או לא עובד, אם קראתם או לא קראתם, הבנתם או לא הבנתם, אהבתם לא אהבתם, עד שלפעמים הלחץ הזה משכיח ממני את הטבע של הדברים.

הגן ממש כאן

כשאני רוצה להיזכר בטבע, אני הולך אליו. בברלין, למזלי, לא צריך ללכת רחוק. הוא חי ממש בתוכה, עם עשרות אגמים ופארקים ואפילו גן עדן אחד, כמו שקראתי עליו בבלוג "Go on Berlin". טבע שאפשר לראות, אם מוכנים להניח לאלכסנדרפלאץ ולהירגע רגע עם המרוץ של החופשה שלכם בעיר.

ל-Britzer Garden אפשר להגיע עם שתי רכבות ואוטובוס, כשעה נסיעה מאלכסנדרפלאץ, עדיין באזור "AB" המרכזי של העיר. עם כזו "השקעה", חשבתי, גם אני חייב לראות את זה. חייב לקרות כאן משהו, אני חייב ליהנות, שייצא מזה משהו בסוף, שאוכל לספר לכם איפה יוצא בדיוק הגן הזה.

עם הסטרס שזה חייב להצליח לי, נכנסתי לגן ותוך חצי שעה הוא גם נגמר. מהכניסה ועד היציאה, פה ראיתי פרח, ושם גבעה, איפשהו באמצע גם היה אגם. נחמד, לא אגיד שלא, אבל בטח לא מצאתי גן עדן, ואין לי שום סיפור על גן.

כשאני לא יודע מה השתבש שם בדרך, ועם מה אצא מכאן, הזמנתי כוס בירה והתיישבתי ליד קבוצת גברים בגיל הפנסיה. "מה עוד יש כאן?", שאלתי, מנסה לברר, אם זה כל מה שזה, או שפספסתי משהו בדרך.

"ראית את הצבעונים?", שאל אותי זה שהחזיק גיטרה ביד, תוך שהוא מתחמם לנגן משהו לחבר'ה. "כן, בטח", עניתי מיד והלכתי לשבת בשולחן אחר בצד, להבין איך זה שלו יש צבעונים ולי נהיה אפור. כשזה עם הגיטרה התחיל לנגן, הרמתי את העיניים לראות את הצלילים ופתאום שמתי לב שהיציאה היא הכניסה שממנה התחלתי. כנראה שלטבע יש נטייה להחזיר אותנו לנקודת ההתחלה, כדי שהפעם נשים לב לדרך. ממני הוא ביקש לשים את האגו הנפוח בשמירת חפצים ולהתחיל כשאני אחליט באמת להיות כאן.

התחלתי לעשות את הדרך שוב, רק שהפעם הפקדתי יחד עם האגו את המחשבה שזה חייב להצליח לי. כדי לעזור לי לשים לב לדרך ולהתהלך בה, במקום בתוך הראש, מיששתי את העלים שעל העצים, הקשבתי למים שנבעו מתוך הסלעים ודיברתי את הצבעים שאני רואה מסביב.

מדי פעם ירדתי הצידה וגיליתי פינות ישיבות קסומות לשבת בהן ככה סתם, ולהרגיש את הגשם שמטפטף עליי כבר כמה שעות. כשכבר לא ידעתי איפה אני מתחיל ואיפה הגן נגמר, מצאתי את ים הצבעונים של זה עם הגיטרה, שהכניסו הרבה מאוד צבעים לעדשות עכורות.

היציאה היא בעצם הכניסה

באוטובוס חזרה, דפדפתי בתמונות שצילמתי עם העדשה של האייפון, עד שאחת התמונות גלתה לי מה הסוף של הסיפור. שלרצות לדעת כל הזמן מה ואיך, זה פשוט גיהינום, ואם יש דבר כזה גן עדן, זה בכלל לא מקום. גן עדן זה מצב, שבו אני מוכן להניח לכל המחשבות שלי בצד, מבלי לדעת אם זה יהיה בסוף שחור או שזה יהיה לבן. להיות רק ברווח שבין השניים, ולגלות שיש פרחים ממש מול העיניים.