יהלומים לנצח: 50 ל"סרג'נט פפר" של הביטלס
הם היו הלהקה הכי מצליחה, רביעייה מופלאה שירדה מהבמה כדי לחזור בענק - עם משהו אמנותי באמת. "סרג'נט פפר" של הביטלס העלה את הרף, הוכיח לכולם ששיר פופ הוא הדבר המורכב בעולם, עם התפוצצויות צלילים ונערות שבורחות מהבית ומפליגות בשמי יהלומים. ויהלומים הם לנצח, גם אחרי 50 שנה. שי להב חזר לאלבום כדי לומר מזל טוב, ולא הפסיק להתרגש
על פניו, המיתוס סביב "להקת מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" - אלבומם השמיני של הביטלס שחוגג היום הזה ממש 50 לצאתו (בבריטניה, שאר העולם המתין עד ה-1 ביוני) - הוא מעט לא מובן. לקרוא לו "אלבום הקונספט הראשון בהיסטוריה" יהיה יומרני, כי אין מאחוריו באמת קונספט אחיד ומהותי, פרט לחזרה על שיר הנושא לקראת סופו.
כן, יש בו שירים נפלאים, אבל הוא רחוק משלמות, ע"ע "Good Morning, Good Morning". באופן יחסי, הוא דווקא לא מכיל הרבה שירים שהפכו לקלסיקות ענק של הביטלס, או ללהיטים גדולים, פרט אולי ל"a Day in a Life" ,"Lucy in the Sky with Diamonds" או "She’s Leaving Home".
ובכל זאת, התפיסה המסורתית מצביעה עליו כעל האלבום המכונן של הלהקה. מגזין "רולינג סטון" אפילו בחר בו ב-2003 כאלבום הטוב ביותר של כל הזמנים, מתוך רשימה של 500 אלבומים. מיוחסת לו השפעה מכרעת כמעט על כל מה שנעשה במוזיקה הפופולרית אחרי צאתו, ואפילו על תנועות חברתיות גלובליות, כמו "הקיץ של האהבה" מ-1967 שסרג'נט פפר נחשב למבשר ולפסקול שלה.
הסמל פלפל עשה היסטוריה
עוד "תווי ש י" במדור המוזיקה של ynet:
"OK Computer" של רדיוהד חוגג 20 שנה, אז על מה כל המהומה?
אייל גולן החדש: מרוב שירים לא שומעים את המסר
דפש מוד החדש: אלבום אפל בהתאם לתקופה
כדי להבין את חשיבות האלבום ואת הסיבות להיווצרות המיתוס אי אפשר לבחון אותו בעיניים עכשוויות, או פשוט להשוות אותו לאלבומים אחרים, כי הגדולה של סרג'נט פפר הייתה נעוצה בעיקר בחדשנות שלו, בזמן אמיתי. החידוש העיקרי היה התפיסה של אלבום כיצירת אמנות, ולא כאוסף אקלקטי של שירים שמחוברים על הדרך. הביטלס יצרו אותו אחרי שהחליטו להפסיק להופיע, מה שגם פינה להם זמן וגם שינה את התפיסה שלהם ביחס ליצירת שירים.
ברגע שאתה מקליט משהו שלא חייב לעלות בהמשך על במה, מותר לך להשתולל בכל הנוגע לאפשרויות הקלטה. וכך, האולפן הופך מאמצעי לחלק אינטגרלי מתהליך היצירה. בהתאמה, הביטלס שינו את הרגלי העבודה שלהם מלהקה המגיעה לאולפן עם שירים כמעט מוכנים ומקליטה אותם, להרכב שלוקח רעיונות ראשוניים והופך אותם לשיר מוגמר רק אחרי הרבה עבודה באולפן. צורת עבודה כזו מקפיצה, כמובן, בבת אחת את חשיבותם של המפיק המוזיקלי וטכנאי האולפן, ואת מידת היצירתיות הנדרשת מהם. זה, אולי, היה המהפך הגדול ביותר של סרג'נט פפר. מצד שני, יש שיגידו שצורת העבודה הזו פגעה ללא הכר ברומנטיקה של להקה מהודקת, העובדת יחד על שירים.
רינגו סטאר, למשל, טען שבהקלטות האלבום הרגיש כמו נגן שכיר, לצד אינספור נגנים אחרים שהוזעקו לאולפן. והוא לא היחיד. ג'ורג' האריסון כמעט לא הגיע להקלטות. וג'ון לנון הקים אולפן ביתי, שבו השתעשע בהיפוך סלילי הקלטה ונגינתם במהירויות שונות. בקיצור, רכיבים כמו מילים, לחן ונגינה משותפת שבעבר הרכיבו לבדם את המוזיקה הפכו לעוד רכיב בתוך שק כלים הולך ומתרחב. אי אפשר לדמיין את פינק פלויד, את דיוויד בואי, את ג'נסיס ולמעשה את כל הרוק המתקדם בלי התקדים של סרג'נט פפר.
אבל הוא השפיע הרבה מעבר להעצמת המפיק המוזיקלי. סרג'נט פפר שינה את היומרות, ולכן גם העלה את הרף. הלהקה הכי מצליחה בעולם לא התביישה להצהיר שהיא מנסה לברוא משהו אמנותי, מורכב ועל זמני בתוך העולם המצומצם יחסית של המוזיקה הפופולרית; שכל נושא יכול להפוך לשיר, ואפילו ללהיט, למשל - סיפורה של נערה שעוזבת את הבית; שהרוקנ'רול יכול להכיל בתוכו מגוון עצום של סגנונות, כמו הרגטיים של "Lovely Rita" או הדיקסילנד של "When I’m 64"; ובכלל, ששיר לא חייב להישען רק על מבנה פשטני של בית-בית-פזמון, ואפשר לשלב בו רגעים כמעט הזויים כמו ההתפוצצות התזמורתית של "A Day in a Life". שיר שהוא לא פחות מנשגב.
שלא לדבר על עטיפת האלבום האייקונית, שבראה כמעט לבדה ענף חדש של עיצוב עטיפות תקליטים. ברגע שכל הג'אז הזה היתרגם גם להצלחה מסחרית מטורפת, הסכר נפרץ באופן סופי. מאותו רגע היה מותר לא רק להעז - זה היה אפילו הכרחי.
באופן אישי, למרות הנטייה המובנית שלי לאהוד את האנדרדוג, אני מטורף על סרג'נט פפר. משהו בהאזנה הרציפה לאלבום הזה שמרגש אותי כל פעם מחדש. ויש בו כמה יהלומים, בייחוד מבית היוצר של מקרטני, שיגרמו לי לחייך בכל מצב, כמו "Getting Better" ו"Fixing a Hole", שיר הביטלס האהוב עליי ביותר, בחלק ניכר מימי השבוע.
לא פחות מנשגב. "A Day In The Life"
אני לגמרי חושב שאם היה מתוקן העוול ההיסטורי, שהשמיט מהאלבום את "Strawberry Fields Forever" ואת "Penny Lane" (שיצאו לפניו כתקליטון ולא נכללו בו בהחלטת חברת התקליטים), הוא היה לבטח אלבום החיפושיות הגדול ביותר. לא רק בגלל שמדובר בשירים גדולים, הם היו גם מוסיפים לסרג'נט פפר משהו ממטרתו המקורית - אלבום קונספט השב למחוזות שבהם גדלו חברי הלהקה. ועדיין, מדובר ביהלום שמוסיף לזהור גם אחרי יובל. אלבום שבזכותו כולנו יודעים היום ששיר פופ בן שלוש דקות יכול להיות הדבר הכי מורכב בעולם. ולבטח, הכי חשוב.
