סלמן רושדי: "משהו רע קרה באיסלאם בשנים האחרונות"
אף אחד כבר לא רודף את סלמן רושדי. כלומר, חוץ ממבקרי הספרות, מדורי הרכילות וצילו הכבד של דונלד טראמפ. בגיל 70, עם ספר חדש, הוא מתנתק מטוויטר ומסביר למה לעולם לא יתפייס עם האיסלאם
למה זה קרה?
"יש הרבה גורמים - חוסר ביטחון כלכלי, שנאת זרים, תקשורת שטחית - אבל לפני הכל, אנשים לא יכלו לסבול את העובדה שבמשך שמונה שנים היה פה נשיא שחור. ויותר מזה, לא יכלו לסבול את המחשבה שהאיש השחור הזה יוחלף בידי אישה".
בגלל זה אתה לא מצייץ יותר?
"יום אחרי הבחירות מחקתי את האפליקציה של טוויטר. פשוט הוצאתי את האייפון ומחקתי בשנייה. החלטתי שאני לא רוצה יותר את הרעש הזה, וגם הנחתי שמעכשיו טוויטר יהיה מקום אפילו יותר גרוע. האנונימיות מאפשרת לאנשים להיות בלתי נסבלים. הרי לאף אחד מהם לא היה אומץ להגיד לי את אותם דברים בפרצוף".
בספר החדש שלך אתה כותב: "חוקים ונורמות שמזמן התקבלו כעקרונות לפיהם העולם מתנהל - קרסו". הספר יצא ב־2015, זו הייתה כמעט נבואה.
"כן, הרחתי קטסטרופה מתקרבת, אבל אתה לא יודע אם להאמין לעצמך עד שהמציאות מכריחה אותך".
מייאש.
"לא, לא, אני אף פעם לא מיואש. תמיד אפשר לכתוב משהו שמח. אין מצב רוח שכתיבת ספר לא יכולה לשפר".
כמעט חתרני מצידך לכתוב ספר שמח. זה הרי עידן הדיסטופיות.
"כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה, דיסטופיה באמת הייתה הדבר הכי אופנתי בספרות: העניינים מתחילים רע, בהמשך הם מידרדרים, וזה נגמר איום ונורא. אפילו ספרי נוער, דברים כמו 'משחקי הרעב', הכל כל כך אפל. אבל אותי זה לא מעניין. לימודי ההיסטוריה לימדו אותי להיות ספקן לגבי המשמעות ההיסטורית של אירועים בזמן אמת. אם היינו יושבים כאן ב־1989 והייתי אומר לך שבחג המולד לא תהיה יותר ברית־המועצות, היית צוחקת. לא חשוב כמה חשוך הרגע נראה, זה מטופש להחליט שמכאן דברים רק יידרדרו. אבל בשנים האחרונות נוצר מצב שאם אתה כותב ספר עם הפי אנד, זה פתאום אדג'י, לגמרי מחוץ לקופסה. איך יכול להיות שהטובים מנצחים? שערורייה!".
'שנתיים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות' (הוצאת זמורה־ביתן) נראה כמו תסריט של סרט קומיקס - ז'אנר שרושדי אוהב במיוחד. מונח על בסיס סיפורי אלף לילה ולילה, הספר עוקב אחר חייהם של ג'ינים - יצורים על־טבעיים מהפולקלור הערבי - בניו־יורק של המאה ה־21. ג'רונימו מנזה, גנן יליד מומביי, מגלה יום אחד שהוא מרחף כמה סנטימטרים מעל האדמה. מכאן מתחילה שורה של תקריות מוזרות שהופכות סדרי עולם, ועיקרן מאבק בין ג'ינים מרושעים לג'ינים טובים וחמודים, מהגרים שגרים בלואר מנהטן, חיים באושר ועושים סקס ללא הפסקה. כמו תמיד אצל רושדי, התוצאה היא מיקס תזזיתי, מתפקע, בין פנטזיה לריאליזם, בין מזרח למערב, בין היסטוריה ומיתולוגיה לתרבות עכשווית.
זה הספר הראשון של רושדי מאז הממואר שפירסם ב־2012 תחת השם 'ג'וזף אנטון' - שמו הבדוי ב־11 השנים שבהן ריחפה מעל ראשו הפאתווה של חומייני, בעקבות ספרו 'פסוקי השטן'. לאורך 650 עמודים מגולל שם רושדי את סיפורו יוצא הדופן: האיומים על חייו, החיים במסתור, החברים שאיכזבו, הבדידות בצמרת; וגם ארבע נשותיו וארבעת גירושיו הקולניים - האחרונים שבהם מהדוגמנית הצעירה פדמה לקשמי; חיי הזוהר של ניו־יורק והחברים המפורסמים, הדילוג ממדורי הספרות למדורי הפוליטיקה ומדורי הרכילות.
הספר החדש, רושדי מודה, הוא מין ריאקציה לכל זה. "עברתי חוויה רגשית די מטלטלת. האוטוביוגרפיה הזו היא הדבר הכי ארוך שכתבתי אי פעם, ניסיתי לספר את האמת ולא לייפות שום דבר, וזה השפיע עליי יותר משדמיינתי. לקח לי זמן להתאושש, ורציתי שהספר הבא יהיה הפוך לגמרי, פנטסטי וקליל".
ומה פתאום, עכשיו, סיפורי אלף לילה ולילה?
"הז'אנר הזה ריתק אותי עוד מהימים שבהם קראתי סיפורים כאלה לבנים שלי. אבל סיפורי אלף לילה ולילה הם לא באמת לילדים. הם עוסקים בנושאים של מבוגרים, השפה שלהם מסובכת ויש בהם המון סקס. חשבתי שיכול להיות נחמד לכתוב סיפור כזה שמתרחש בהווה. לא בבגדד העתיקה אלא במקום כמו ניו־יורק, כדי שלפנטזיה יהיו רגליים מציאותיות. מה שהפתיע אותי היה לגלות עד כמה סיפורי אלף לילה ולילה פופולריים גם היום, ונפוצים הרבה מעבר לעולם הערבי. בדלהי יש בניין ישן הרוס שפעם בשבוע אנשים באים אליו ומשאירים שם פתק קטן עם בקשות מהג'ינים. לא בקשות גדולות, יותר טובות קטנות בסגנון 'בעלי היה רע אליי, בבקשה תעשה שהוא ייפול וישבור את האף'".
אצלנו קוראים לזה הכותל המערבי.
"אבל כשמתחילים באמת לקרוא ולחקור מגלים שיש ג'ינים שבכלל לא מאמינים באלוהים. הם טיפוסים מאוד מסובכים".
שגם עושים המון סקס בספר.
"ניסיתי לדמיין איך נראים החיים של יצורים אלמותיים שחיים אלפי שנים. בשלב מסוים זה בטח משעמם. אין להם סרטים, לא נראה שהם קוראים ספרים, אז מה נשאר אם לא שיטת הבידור שיש לכולנו? מצד שני, אם אתה עושה סקס עשרת אלפים שנה, אולי גם זה מתחיל לשעמם".
יחסית למי שהביוגרפיה שלו עמוסה רומנים עם נשים צעירות, אתה דווקא לא כותב הרבה על סקס.
"זה נכון. הספר הזה הוא הפעם הראשונה שאני כותב סקס גרפי. אני חושב שלרוב עדיף להשאיר את זה לדמיון, וגם קל מאוד לכתוב סקס באופן מביך. מבחוץ, כשמסתכלים על שני אנשים עושים סקס, זה הרי אקט מגוחך, אז הדרך היחידה בעיניי לא לכתוב סקס מביך היא להפוך את זה לסצנה קומית".
"כשאתה כותב ספר, כל מה שאתה רוצה זה שמישהו יקרא אותו ושתוכל לשבת לדבר איתו עליו. אבל היום צריך ללכת ממקום למקום ולהסביר את הספר לאנשים שבכלל לא קראו אותו. זה הופך יותר ויותר גרוע עם הגיל. אתה מרגיש חסר הגנה, פגיע ועירום. מה גם שלאנשים יש הרבה יותר דעות ותזות עליי מאשר על הספרים שלי. זה ענן קבוע שרובץ מעליי. ביום שבו התגליתי לעולם והפכתי מפורסם, לא היה לזה שום קשר לספרים שלי או להיותי סופר".
עד כמה ביקורות מעסיקות אותך?
"הספר הראשון שלי, Grimus, קיבל ביקורות מאוד רעות וזה הכאיב. השני, 'ילדי חצות', קיבל ביקורות אדירות. 'פסוקי השטן' קיבל ביקורות רעות מכיוון מאוד מקורי, ואחר כך הכל הפך לבליל גדול של מילים. אני כבר לא יודע לזהות מתי נגמרת הביקורת עליי ומתחילה הביקורת על הספר, אז אני לא מתעסק בזה יותר. אני עושה את מה שאני עושה ומקווה שאנשים יאהבו".
כבר די הרבה שנים שמבקרי הספרות לא ממש אוהבים את מה שרושדי עושה. למעשה, נראה שהם מתחרים ביניהם מי יחבוט בו חזק יותר. גם 'שנתיים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות' לא ממש התקבל בתשואות. "רע מאוד", "משעמם להחריד" ו"חסר דמיון" הם רק חלק מהמחמאות שהספר זכה להן בעיתונים הבולטים, וכמו שסיכם אחד המבקרים: "זו הקלה עצומה כשגיבור הספר מוצא לעצמו קרקע מוצקה, וזו תהיה הקלה גדולה הרבה יותר כשגם מחבר הספר ימצא קרקע כזו".
מעליב.
"אני חושש שגם מבקרים וגם הקורא הממוצע קוראים את הספרים שלי דרך הפריזמה שיש להם עליי. הם מבקרים אותי, לא את הספר. וזו בעיה אמיתית".
אתה חושב שזה קשור לעובדה שהפכת לסלב? שקשה לקבל סופר, אינטלקטואל, שנהנה מהחיים ויוצא עם דוגמניות?
"אין שום דבר רע בלאהוב נשים יפות, אבל גם האספקט הזה נופח לגמרי. נכון שאני לא סופר שאוהב להיעלם לאי בודד כדי לכתוב. אני יכול לשבת במנהטן, להתרכז ולהיות פרודוקטיבי, אבל בסוף יום עבודה טוב לצאת מהראש שלי. זה מאוורר אותי. הרי כולם יוצאים, לא ברור למה זה עניין גדול כשמדובר בי. אני בטוח הולך להרבה פחות מסיבות מאשר אלה שכותבים על המסיבות שאני הולך אליהן".
באיזה אופן הכסף שינה אותך?
"אני אולי עשיר ביחס לסופרים, אבל זה לא באמת כזה עשיר. את 'ילדי חצות' פירסמתי בגיל 34, וההצלחה שלו הביאה אותי למצב שבו מאז ועד היום אני יכול לחיות מכתיבה, שזה משהו שרוב הסופרים לא יכולים. הכסף נתן לי חופש לשבת בבית, לכתוב ולא לדאוג, אבל זה לא שיש לי מטוס פרטי".
מה אתה עושה כשאתה לא כותב?
"הולך לראות את היאנקיז משחקים בייסבול, שזה הרבה יותר רגוע מלראות את טוטנהאם באנגליה. וקורא ספרים. עכשיו אני באמצע החדש של פול אוסטר, '4321', פרויקט מאוד אמביציוזי, אבל בעיקר אני נהנה לקרוא את הדור החדש של הכותבים הצעירים. כתיבה אמריקאית תמיד הבליטה מהגרים, אבל עכשיו המהגרים בספרות מגיעים מכל מקום. דווקא ברגע הזה שבו אנחנו מתבקשים לשנוא מהגרים, הספרות האמריקאית עונה לדונלד טראמפ. אני מכליל את עצמי בחבורה הזו של מהגרים, למרות שאני אזרח עכשיו. קיבלתי אזרחות כדי שאוכל להצביע, ותראי כמה זה עזר".
עזבת את הודו בגיל צעיר. היא עדיין חלק מהחיים שלך?
"אני עדיין חושב על בומביי כעיר הולדתי, אבל יש בה מעט מאוד מהמקום שגדלתי בו. הודו בכלל משתנה מהר, ולא לטובה. הלאומנות הדתית הגיעה גם לשם והם מנסים להפוך לפקיסטן. יש לי שם עדיין הרבה חברים, אני עדיין קורא לה בומביי ולא מומביי - אבל חוץ משכונה אחת או שתיים, אין שום קשר למקום שבו גדלתי. הבית כבר לא שם".
בניו־יורק אתה מרגיש בבית?
"כשהגעתי למנהטן בפעם הראשונה הייתי בן 26. זו הייתה עיר אחרת לגמרי, ענייה ומלוכלכת ומסוכנת - אבל התאהבתי בה אז וידעתי שיום אחד אשים את עצמי פה ונראה מה יקרה. בסוף 1999, כשנחתתי כאן, לא ידעתי אם אני בא לשלושה חודשים או לכל חיי. אבל מאז אני פה. אני אדם של עיר גדולה. אני כותב כמו עיר גדולה. העברתי את חיי בשלוש ערים גדולות - ובניו־יורק הכי טוב לי. אני נוסע ללונדון כל הזמן - אחותי שם, שני הבנים שלי שם - אבל אני מאושר יותר בניו־יורק ולא יכול אפילו להסביר למה".
ג'רונימו, גיבור הספר שלך, כביכול מבורך, אבל למעשה מקולל. במובן מסוים, זה מזכיר את הסיפור שלך. אתה לפעמים מתחרט על 'פסוקי השטן'?
"לא. זה לימד אותי הרבה. אני לא יודע איך הייתי כותב את הספרים שאחרי בלי 'פסוקי השטן'. זה ספר טוב מאוד, ואני גאה בו ובאופן שבו נלחמנו עליו. היום מלמדים אותו ואפשר להשיג אותו בכל מקום. עכשיו סוף־סוף קוראים אותו פשוט כרומן ולא כמו איזה מצבה לסקנדל, וקורה לו מה שקורה לרומן בדרך כלל: חלק מהאנשים אוהבים אותו, חלק לא כל כך אוהבים אותו וחלק ממש לא אוהבים אותו. הוא מקבל את ההזדמנות לחיות חיי רומן נורמלים, ועל זה היה שווה להילחם".
חבר בוועדת פרס נובל אמר פעם שאי־אפשר לתת לך את הפרס כי זה צפוי מדי.
"זה אידיוטי בכלל להתעסק בפרסים. יש סופרים שנכנסים לאובססיה סביב פרס נובל, אבל היום כל אחד יכול לקבל אותו. בורחס אמר פעם שלשוודים יש מנהג 'לא לתת לסלמן רושדי את פרס נובל כל שנה'. לזכות בפרסים זה נחמד, ולא לזכות בהם זה לא באמת חשוב. רשימת הסופרים הנהדרים שלא זכו בנובל גדולה יותר מהרשימה של אלה שזכו. איסמעיל קאדרה, מילן קונדרה ופיליפ רות', למשל, מעולם לא זכו. וגם עמוס עוז ודויד גרוסמן, שני חברים טובים מאוד שלי שכבר שנים מנסים להביא אותי לביקור בישראל. אז אני בחברה טובה".
התקופה הנוכחית לא קלה עבור סופר מוסלמי עם מבט נוקב על האיסלאם.
"'לא קלה' זה אנדרסטייטמנט. אני מאוד מתייסר. ברור שאני אנטי־טראמפ וברור שהרוב המכריע של המוסלמים לא צריכים להיות מופלים לרעה, אבל אין ספק שמשהו רע קרה באיסלאם ב־50 השנים האחרונות. העיוות התחיל עם חומייני והכסף הסעודי, והפך לאלימות האוטוריטרית שאנחנו רואים עכשיו. אנשים תמיד שואלים אותי על 'איסלאמופוביה', אבל יש לי בעיה עם ההגדרה עצמה. אני חושב שזה בסדר גמור לא לאהוב רעיון. אם את חושבת שכדור הארץ שטוח ואני חושב שאת אידיוטית, זה לא עושה אותי שטוחפוב".
אבל כדור הארץ לא שטוח - זו עובדה, זה לא רעיון.
"צריך להפריד בין בני אדם ואמונות. לכל בני האדם מגיע לחיות חיים שלווים וחופשיים. אבל המושג 'איסלאמופוביה' מניח שהרעיון חייב להיות מוגן מכל ביקורת".
אז המונח הנכון הוא מוסלמופוביה.
"בדיוק. שנאה או פחד מאנשים שבאים מהדת האיסלאמית. אבל להגן בכל מחיר על רעיון שחלק לא מבוטל באיסלאם מעוות אותו באופן רצחני, זה משהו שאני לא מקבל. ואני אדם מוסלמי עם שם מוסלמי. סבא שלי עלה למכה. למרות שמעולם לא הייתי דתי, לא הרגשתי שום עוינות כלפי האיסלאם. זו הרי דת שאחראית גם להרבה דברים נפלאים. אבל עכשיו, מאז מה שעברתי והאיומים על חיי, אני מרגיש ניכור. זו פגיעה שקשה להחלים ממנה לגמרי וזה השאיר צלקת. גם היום אני לא יכול לנסוע לרוב המדינות המוסלמיות. לא ייתנו לי ויזה או סתם יעשו לי צרות, ואני לא צריך את זה".
אתה עוד מסתכל אחורה בחשש כשאתה הולך ברחוב?
"לא. לפני 20 שנה, כשרק הגעתי לניו־יורק, ניגש אליי ג'נטלמן הודי באמצע הרחוב. הוא היה לבוש מאוד מהודר, עם כובע וכפפות, ושאל אם אני זה אני. אמרתי שכן, זה אני, וחיפשתי בעיניים שוטר. ואז הוא אמר: 'ו"ס נאיפול הוא סופר פי 10 יותר טוב ממך', הסתובב והלך. עמדתי שם צוחק בקול רם באמצע הרחוב, וחשבתי שאם זה הדבר הכי גרוע שיקרה לי כאן, אז יהיה בסדר".
הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
