"קיבלתי איומים בגלל ההגעה לישראל, אני לא מנסה לרצות אנשים"
האמן הסיני איי וויי וויי שהה במחנה עבודה כילד, יצא כל חייו נגד השלטון בארצו ונכלא אי שם במתקן סודי - אבל הוא לא מפסיק לשלוח אצבע משולשת כלפי כולם וגם לא נבהל מאיומים על חייו. "אם לא אאבק - אחיה בצל", הוא אומר בראיון לרגל הצגת התערוכה שלו במוזיאון ישראל, אבל גם מודה: "לא הייתי מייעץ לבני לעשות מה שאני עושה"
זהו רפרנס לאוסף הצילומים המוכר של איי ווי ווי, שבו הוא שולח את אותה אצבע אל עבר מבנים בעלי חשיבות היסטורית או פוליטית ברחבי העולם, אבל במידה מסוימת גם מחווה של האמן עצמו אל מול הסיכונים שעמדו מולו כל חייו, שכן הוא עוסק בעבודותיו בנושאים כמו אינדיבידואליזם, תרבות צריכה, ממסד פוליטי ודתי וחופש התקשורת והביטוי - לא כולם מצויים בשפע בסין.
במשך 60 שנותיו הקדיש את חייו למלחמה בשלטון הסיני, גם במחיר של מעקב, רדיפה, כליאה והתנכלות שלטונית מכוונת. בשלב מסוים הוא נכלא במתקן סודי במשך 81 ימים, דבר שלא הפריע לו מיד אחר כך לשוב מיד אחר כך ולחתור תחת השלטון. האם מדובר באדם באמת נטול פחד? הוא עצמו לא מודה בכך.
"לא הייתי אומר שאין בי פחד, אבל יותר מפחיד אותי לחשוב שחיי נתונים תחת צל", הוא אומר כשמסביבו התערוכה המאגדת את מיטב עבודותיו משנות ה-80 והלאה, שתוצג במוזיאון ישראל החל מיום חמישי הקרוב. "אז אני נאבק, כי אם לא אעשה זאת - אחיה בצל. אבל בדרך מסוימת לכולנו יש את הכעס והרעב הזה, להגן על הזכויות הבסיסיות שלנו. כחברה, אנחנו חייבים להגן על הזכויות שלנו".
זה קל להגיד, אבל בפועל לא כולם יכולים להתמודד עם מצבים של רדיפה מכוונת וחקירות של שעות או כליאה.
"כן, הייתי במצבים שאף אחד לא רוצה להיות בהם. לא הייתי ממליץ לאיש לעשות את מה שאני עושה, לא הייתי ממליץ לבני לעשות זאת. לכל אחד יש סיבולת שונה. אבל זה בסדר, אני עדיין יושב פה ומדבר איתך".
כשנחתת בארץ העלית תמונה משדה התעופה בן גוריון, והתגובות על המדיניות הישראלית לא איחרו לבוא. למה היה חשוב לך לבקר כאן?
"המצב של העולם שלנו לא נתון לבחירתנו. וזה דבר מאוד הכרחי לאמן להיות במקום ולהחליף רעיונות, אם הוא רוצה להרשות לעצמו להיות בדיון כלשהו. כאמן אני תמיד מאמין שאתה צריך לשים את עצמך בקו החזית. אתה צריך לאתגר את עצמך".
קיבלת איומים?
"או, כן. אני מקבל הרבה, אנשים רבים ביקורתיים כלפי העמדה שלי. אבל אני לא חושב שאמן צריך לגרום שמחה לאנשים. אני אינדיבידואל, אני לא צריך לרצות אף אחד. אני לוקח החלטות שאולי יפגעו בי, אבל יעזרו למישהו אחר".
ומה הרשמים שלך עד כה מהמקום? ביקרת גם בעזה לפני שנה.
"את השם 'עזה' אתה יכול להחליף במילה 'בושה'. זה קשה לתאר . כל כך הרבה אנשים סובלים על בסיס יומיומי מדי יום מדי שעה. ועכשיו אתה צריך לשאול למה, איך דבר כזה יכול לקרות? אין שום תירוץ לכך שחברה מתורבתת לא חשבה על פתרון לבעיה הזו. זו ארץ שנאבקה במשך כל כך הרבה שנים. אבל אני מקווה שהשלום והצדק יגיעו לכאן. הפלסטינים והישראלים חייבם להסתדר בסוף, אין דרך אחרת".
לא חושב שזה יקרה בקרוב.
"יקחו עוד כמה עשורים, אבל אין דרך אחרת. צריך פוליטיקאים אמיצים וחכמים שיעשו זאת, ואני מאמין שהדור הצעיר יעשה את השינוי. זה מאבק".
ובמאבקים הוא מבין דבר או שניים. איי ווי ווי הוא בנו של איי צ'ינג, משורר סיני ידוע. בילדותו מצא את עצמו במחנה עבודה במערב סין, לשם הוגלתה משפחתו בזמן המהפכה התרבותית במדינה בתקופת שלטון מאו דזה דונג. אביו, בשל היותו איש רוח, נענש בעבודות משפילות, והוא עצמו גדל בתנאים קשים. אלו למעשה המרכיבים שגיבשו את הזהות האקטיבסטית שלו, שהכניסו בו את הרעב והכעס שהוא מדבר עליהם.
בגלל ההיסטוריה הזו הוא גם סבור שמצב הפליטים מסוריה זו הבעיה הגדולה ביותר שניצבת על סדר היום העולמי כרגע. "אני חושב שאני עונה להגדרה של פליט", הוא משיב כשהוא נשאל על כך, "חיי היו בסכנה בסין, חייתי בתנאים קשים. איימו על חיי. אז הייתי צריך למצוא מקום בטוח".
יש מקום שבכל זאת נחשב בית עבורך?
"אין מקום שאני יכול לקרוא לו בית. אין מקום. כי נולדתי כפליט".
אתה נחשב לרוק סטאר בעולם האמנות. איך אתה מתמודד עם זה?
"אני לא מרגיש ככה עד שאנשים מבקשים ממני סלפי. ואז אני מבין שזה לא כל כך נורמלי, אבל אני נהנה מזה. לאמנות אין קהל גדול מדי, אז אם אתה הולך באפריקה או מכסיקו ואנשים עוצרים אותך ברחוב - זה דבר טוב וחשוב. זה משמח אותי".
במובן מסוים אתה חלק מהאמנות שלך. קשה להפריד אותה ממך.
"תודה רבה, אני חושב שזו מחמאה ענקית. האמנות שלי צריכה לייצג ולשקף אותי. אחרת אצטרך למצוא שפה אחרת לבטא את עצמי".
ולגבי האצבע המשולשת. חשבת לעשות כזו למבנה כלשהו בארץ?
"עוד לא חשבתי על זה, אבל אולי. התחלתי לעשות את התנועה הזו בתחילת שנות ה-90, כשהרגשתי שמבני הכוח השתנו והחלטתי שכאדם פרטי אני חייב לבחון ולאתגר את הכוחות ששולטים בנו. וכשאני מרגיש משהו חזק, אני מרים את היד. אבל זה לא משהו מתוכנן, אני לא יודע אם ואיפה אעשה זאת. יש הצעות?".
לפנייה לכתב/ת 
