הנסיך המדליק מהמפרץ. מסע במדינות שלא חברות שלנו
עם דרכון בריטי ביד ופחד בלב יצא כתבנו יניב חלילי לחופשה חלומית. כלומר, כזו שרוב הישראלים יכולים רק לחלום עליה. מסע מהפנט בין נסיכויות המפרץ הפרסי. ממפגש עם בני מלוכה במלונות הפאר של קטאר, דרך תחנות האוטובוס הממוזגות בדובאי, סוג של לאס־וגאס על ספידים - ועד "הטאג' מהאל הערבי" באבו-דאבי. ויש גם ד"ש מהמלון שבו חיסלו את מבחוח
יממה לפני יציאתי למסע של כמעט שבועיים במדינות ערביות שלא מקיימות יחסים עם מדינת ישראל, הפחד היכה בי. ערב לפני הטיסה לדוחא, בירת קטאר, מיששתי את הדרכון הבריטי החדש שלי בדאגה. השם "תל אביב" התנוסס בעמוד הראשון שלו תחת הסעיף "מקום לידה", גדול דיו על מנת שגם פקיד הגירה מנומנם בעיר מדברית יבחין בו. האם האזרחות הבריטית החדשה שקיבלתי מספיקה כדי להסתיר מאחוריה את המוצא הישראלי? מאוחר מדי לבטל, אמרתי לעצמי לבסוף. בעזרת אללה, הכול יהיה בסדר.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
שדה התעופה חאמד שבדוחא קיבל את פניי עם כורסאות מנוחה מעור, אינטרנט מהיר חינמי ורצפה בוהקת בניקיונה. התבוננתי בבבואתי המשתקפת בה, ופניתי לפקיד בביקורת הגבולות. הוא פתח את הדרכון, עיין בו בקפדנות, הורה לי להביט אל המצלמה, חותמת, תשלום ויזת כניסה והופה - אני בצד השני. בלי שאלות ובלי שנדרשתי לפרט בפניו את עלילות גירוש הוריי מיפו, סיפור שבדיתי למקרה ואשָאֵל לפשר מקום המוצא.
2 מיליון תושבים, רק 350 אלף מהם אזרחים
קטאר היא אחת המדינות הבודדות בעולם שבהן שיעור האוכלוסייה שולש תוך 20 שנה, תוצאה של עשרות אלפי מהגרי העבודה שהגיעו לכאן על מנת לשרת את אדוניהם הקטארים. מתוך שני מיליון תושבים, רק 350 אלף הם אזרחים, השאר מהגרי עבודה. שיעור האבטלה: פחות מ-0.2 אחוזים. שיעור המיליונרים: 15 אחוזים מהאוכלוסייה.
לא צריך בדידים כדי להבין שקטאר היא ניסוי אנתרופולוגי מרתק, במדינה שהפכה לעשירה בעולם ביחס למספר אזרחיה. למרות הפאר המערבי סביב, קטאר היא עדיין מדינה דתית ושמרנית מאוד. בקניון "וילאג'יו" - שנוצר בהשראת בתי המלון ונישיאן ובלאג'יו בלאס-וגאס, ובמימונם - אפשר לראות את האופן שבו מתקיימים הדת, המדינה והכסף יחדיו. ביום שישי, היום החופשי, מתהלכים בקניון הנוצץ מאות בני משפחה. רוב הנשים, גם הילדות, עטויות ניקאב, רעלה מוסלמית מסורתית המכסה את כל הפנים מלבד העיניים. ראיתי גם נשים שעיניהן מכוסות, מתהלכות כשזרוען שלובה בזרוע הבעל, בתנועה שהייתה בה לא רק שייכות, אלא גם נחייה פרקטית. הגברים לבושים בדישדשה, מעין גלבייה לבנה מסורתית, עשויה בד יוקרתי מעומלן. על ראשיהם כאפיות בסגנונות שונים, שהיו לאמירה אופנתית. הפוליגמיה נפוצה כאן מאוד, יותר מאשר במדינות המפרץ האחרות. במסעדות רואים לא אחת שולחן וסביבו גבר אחד עם ארבע נשותיו ותריסר ילדיהם.
יש חיים מחוץ לקניון
אז מה עושים בקטאר חוץ מטיול קניונים? הולכים למוזיאון לאמנות האיסלאם, אחד המבנים המרשימים בבירה הקטארית. מאחורי היוזמה עומדת הנסיכה הקטארית שייח'ה אל־מיאסה בנת חמאד בן־ח'ליפה אל־ת'אני, שהשקיעה סכומי כסף לא פרופורציונליים במטרה להפוך את קטאר לזירת אמנות חשובה ורלוונטית. התוצאה היא המוזיאון המרהיב, שעוצב על ידי הארכיטקט הסיני איי-אם פיי, החתום גם על עיצוב הלובר בפריז. כאן אפשר למצוא יצירות אמנות איסלאמיות מהמאה השביעית ועד ימינו, ואוסף האמנות האיראנית בקומתו השנייה של המוזיאון הוא אחד המשובחים והמרהיבים בעולם כולו.
בימים אלה נשלמה, בצד השני של דוחא, גם בנייתו של כפר התרבות "קטארה", קומפלקס הכולל אולם אופרה, אמפיתאטרון, מוזיאון, מסעדות וגם חוף ים צמוד שאפשר להתהלך בו. בשעות הערב מגיעים לכאן זוגות צעירים ומשפחות ליהנות מהשקיעה, פסטורליה של המפרץ הפרסי.
גם במקום שאמור להיות מבולגן מטבעו, הקטארים מפגינים נימוסים עילאיים והתנהלות אדיבה. בערב שישי ביקרנו בסוק ואקיף, השוק הקטארי העתיק, ששימש בעבר כשוק דגים ופירות ים והוסב עם השנים לשוק של הכול מהכול: מאות חנויות קטנות מציעות כל סחורה אפשרית, בתי קפה עם קפה אסלי ונרגילות, ומסעדות מעולות עם מוזיקה מסתלסלת ברקע. הכל טובל בתפאורה מהפנטת הנראית כלקוחה מסיפורי אלף לילה ולילה. השוטרים העומדים בקרנות הרחובות נותרים חסרי מעש: שיעור הפשיעה אפסי - לא רק בגלל שיכרתו לכם את היד אם תפלחו מסטיק, אלא גם כי לא צריך לגנוב. לכולם, כך נדמה, יש כסף. בחלק מהחנויות מצאנו סחורה מאיראן, בשוק התבלינים אפשר לרכוש זעפרן אמיתי בפרוטות ובחלק מהחנויות עמלים פועלים הודים על תפירת דישדשות רקומות. הסתובבנו בין הדוכנים, שותפתי לטיול עמליה ואנוכי, בולטים בזרותנו ובבגדינו המערביים. עמליה לא לבשה בגדים ארוכים, ואף אחד לא הטריד אותה בשאלה או הערה. דווקא שם, הרגשנו הכי בטוח שאפשר. מזרח תיכון חדש - או לפחות חדש לנו, המלאים, כך אנחנו מבינים כאן, בדעות קדומות.
125 קומות ב-60 שניות
כשהגענו לדובאי, בכל זאת רצינו להשתמש בתחבורה הציבורית, בשם השליחות העיתונאית והחיבה לרכבות מהירות. תחנות האוטובוס בדובאי סגורות וממוזגות עד אימה. גם בני מעמד הפועלים, הנוסעים באוטובוסים, מגיעים לעבודה ללא כתמי זיעה על החולצה. מתחרה רצינית היא הרכבת של דובאי: מהירה, שקטה, קלה, ממוזגת ומחיר נסיעה ממוצעת בה עומד על שישה שקלים. הקרונות הקדמיים והאחוריים מסומנים בוורוד ומיועדים לנשים וילדים בלבד. כאן אנחנו מגלים שאם קטאר היא המבוגר האחראי, דובאי היא האחות הקטנה והסוררת - הציוויים הדתיים נלקחים בה בעירבון מוגבל מאוד, ולקרון הנשים והילדים עולים גם גברים.
דובאי היא לאס-וגאס על ספידים. יש בה הכול - ובאופן מוגזם. תוכלו למצוא כאן למשל את קניון "דובאי", המאכלס אתר סקי שבא קומפלט עם רכבל, פינגווינים ושלג; יש בה חוף ים מלאכותי, נחל מלאכותי החוצה את העיר, ואיים מלאכותיים שעליהם בנויים מלונות פאר מוגזמים; ויש, כמובן, את הזיקפה הלאומית של נסיכויות המפרץ: בורג' ח'ליפה, המגדל הגבוה ביותר בעולם. העלייה לפסגה כרוכה בשימוש במעלית המהירה בעולם - 125 קומות ב-60 שניות, פלוס כמה שניות של בליעת רוק כדי לפתוח את הסתימה באוזניים.
טורקיה, יוון, ראו הוזהרתן
בטיילת היפהפייה של דובאי אין כמעט נשים עטויות ניקאב ויש שפע חנויות כמו "ויקטוריה'ס סיקרט", שמציעות שלוש חזיות תחרה ב-100 דיראם. הדיראם המקומי זהה בערכו לשקל, וזה לא יהיה העניין היחיד שייקל על ביקורי ישראלים בדובאי, כשזו תפתח את שעריה לבעלי דרכון כחול-לבן. דובאי, ללא ספק, תביס את טורקיה, יוון וקפריסין במאבק על התייר הישראלי. היא מגלמת את הנופשון האולטימטיבי: מסודרת וידידותית לתייר, צבעונית וצעקנית בול במידה שתלכוד את תשומת הלב הישראלית, מפוארת ומפנקת יותר מכל בופה באנטליה והשופינג בה הוא מהמענגים שיש. סיגריות עולות שני שקלים לחפיסה והסופרמרקטים עמוסים בכל טוב - ובחצי מהמחיר בישראל. אם תצאו מהקניונים החדשים, תמצאו גם שוק מצוין למזכרות.
מולו, בצד השני של הכביש, מצאנו שוק תבלינים איראני, שם איווררתי את הפרסית הדלה שבפי וסיפרתי למוכר המקומי שהוריי יוצאי איראן. "ואתה", הוא שאל. "אני בריטי", השבתי בפרסית ומשהו בגופי התכווץ. הוא כיבד אותנו בתמרים והעמיד מים לתה (כי פרסים, לידיעתכם, שותים תה גם ב-38 מעלות). ניהלנו שיחה, שבה הוא ביקר את השלטון באיראן וסיפר כי ברח "מכל הדתיים האלה". ו"מה זה חשוב", הזדעק, "כולנו בני אדם. ההורים שלך פרסים? אתה פרסי!" נופף בידו, כאילו על מנת לגרש פוליטיקאים מחרחרי מלחמות.
המואזין שיפיל את החומות
באבו-דאבי, בירת איחוד האמירויות (ימינה בדובאי ואתם שם) קשה מאוד לצלם תמונת נוף נקייה. בכל מקום נישאים מעלה מנופים גדולים שהופכים את העיר לאתר בנייה אחד גדול. מי לא תקע כאן דגל? הסורבון ואוניברסיטת ניו יורק, בתי הכלבו מייסיס ובלומינגדייל'ס, סניף של הלובר הפריזאי ועוד.
אבל גולת הכותרת המקומית, מסורתית בהרבה. אם יש מסגד אחד שצריך לראות בחיים, זה מסגד שייח' זאיד באבו-דאבי, שמדריכי התיירים מגדירים - בצדק רב - בתור "הטאג' מאהל של העולם הערבי". המסגד הוא פרי יוזמה של שייח' זאיד בן סולטן, אבי אומת שבע האמירויות, האחראי על איחודן למדינה אחת ב-1971. מדובר באדם רב-פעלים, שהאמירתיים חבים לו לא רק את כספם, בזכות חלוקה צודקת שהנהיג במדינה, אלא גם את הקדמה ותנופת ההתפתחות ששטפו את המדינה בעשורים האחרונים.
11 שנים נמשכה בניית המסגד המפואר, שעוצב בהשפעת מסגדים מכל רחבי העולם ושנחנך ב-2007, והתוצאה עוצרת נשימה. הרצפה והעמודים עשויים שיש איטלקי וחצר המסגד, המעוטרת בפרחים, נחשבת לפסיפס השיש הגדול בעולם. הנברשת היפהפייה באולם המרכזי הוטסה מגרמניה ומיליוני אבני הסברובסקי המעטרים אותה מסמאים את העיניים באור יקרות. השטיח שבתוככי המסגד נארג על ידי 1,200 אורגים שהובאו לכאן במיוחד מאיראן, וגודלו, יותר מ-5,000 מטר רבוע, מטעה: את השטיח לא ארגו חתיכה אחרי חתיכה, אלא כיחידה אחת, מצמר ניו-זילנדי. הכניסה, כמו למסגדים גדולים אחרים במדינה, חינמית, אף שמדובר באתר תיירות לכל דבר - החלטה שמאחוריה עומד רצונם של האמירתים לחשוף את העולם לתרבות האיסלאמית ולמורשתה המפוארת.
כאן לא גונבים
אני מבקש לראות מקרוב את הקיר המרכזי של המסגד, שעליו מתנוססים 99 שמות האל, אבל אפשר להגיע לשם רק במסגרת סיור מאורגן ואני כבר צריך ללכת. "לא נורא", מנחם סדרן אחר. "אתה תחזור לכאן בשנה הבאה, כולם רוצים לחזור לכאן. מכל העולם באים", הוא אומר, ואני כמעט מספר לו שאני ישראלי ולא בטוח שאוכל לחזור בזמן הקרוב.
בשעות הערב נצבע המסגד באורות כחולים וקולו הערב של המואזין בוקע את הדממה. המואזין כאן נבחר מבין מועמדים רבים, בזכות קולו היפהפה. אני נזכר בחוק המואזין שעבר בממשלה וחושב לעצמי שאם השרים בישראל היו מאזינים לסלסולים הנישאים כאן ברוח בין הערביים, אני די בטוח שכמה חומות של איבה וחוסר אמון היו נופלות.
הייתי יכול להמשיך ולכתוב על הביטחון הרב שחשנו לאורך הנסיעה. על הקניון באבו-דאבי, שסוחריו השאירו את הסחורה בדוכנים והלכו הביתה, ללא חשש שמישהו יגנוב משהו, כי כאן לא גונבים. על האגף בסופרמרקט שמוכר בשר חזיר, כסימן לפתיחות הדתית. על כל היופי והפאר של האיסלאם.
ובכל זאת, בשדה התעופה קיבלתי תזכורת נוספת למציאות. דקות ספורות לפני שנכנסנו לאולם היוצאים בשדה התעופה של דובאי, חלפנו על פני מבנה מוכר היטב ממהדורות החדשות. זהו מלון "אל-בוסתן רוטנה", שבו, על פי פרסומים זרים, התנקשו סוכני המוסד בטרוריסט מחמוד אל־מבחוח. עתה ניצב המלון הזה, ששינה מאז את שמו שיצא לשמצה ל"רודה אל-בוסתן", במלוא תפארתו הלילית. גם סידורי הביטחון שונו: מצלמות רבות מתעדות כל כלי רכב ובכניסה לחניון נטוע קצין ביטחון המוודא כי יש לבאי המקום הזמנה. הפרנויה נוכחת. החלטנו לא לקחת סיכון מיותר, עם זהות ישראלית ודרכון זר, ופסחנו על ביקור במקום.
טיסת קונקשן קצרה הביאה אותי מדובאי לקטאר, שם המתנתי שעות ספורות לטיסה חזרה ללונדון. אחרי סיבוב ארוך בשדרת הדיוטי פרי, התחברתי לאינטרנט וקראתי קצת חדשות. זה היה ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. ידעתי שמרחק אלפי קילומטרים משם, נשמעת הצפירה. מול שער יציאה B3, הרשיתי לעצמי להיות שוב ישראלי, ונעמדתי דום.