"נערות מופרעות מצילות את העולם": הקומיקס היפני קם לתחייה
המופע הראשון של פסטיבל ישראל לא כלל עירום, אלא חבורת נערות יפניות שנראו כמו דמויות מאנגה, והיממו את הקהל במפגן צבעוני, תזזיתי, רטוב וביזארי של מוזיקה ותנועה - על הבמה ומחוצה לה. לא פלא שבכניסה חולקו לקהל שכמיות פלסטיק ואטמי אוזניים
אני לא יודע אם זה היה מכוון או מקרי, אבל עובדה היא ש"נערות מופרעות מצילות את העולם" היה המופע הראשון בפסטיבל ישראל (למחרת קונצרט אירוע הפתיחה ב"כיכובה" של מירי רגב). וטוב שכך. המופע הביזארי והמהמם הזה סימן והגדיר את מהות העניין הפסטיבלי. בדיוק להופעות כאלה נועדו פסטיבלים ואין שום דרך אחרת לראותן, אלא במסגרת כזו. תכלית הפסטיבל היא לפתוח את עינינו, אוזנינו ולבנו לכל תרבות יוצרת באשר היא, רחוקה ובלתי מושגת ככל שתהיה.
"נערות מופרעות מצילות את העולם" הוא מופע מעולם אחר. כ-20 נערות יפניות, "מופרעות" על-פי עדותן, ובוודאי על-פי המתרחש על הבמה, הפגיזו את הצופים ההמומים ב-45 דקות של שצף אנרגיה תזזיתי ומהמם, ואינטנסיביות גורפת של קולות וקריאות ותנועות ומימיקות ותחפושות ואביזרים ואורות והבזקים. הנערות ריחפו על פני האולם כולו, על הבמה ובין השורות, קונפטי עף לכל עבר, דליי מים נזרקו על הקהל (בכניסה חולקו שכמיות פלסטיק) וגם אצות ים לחות וגושי טופו רוטטים, סטיקים זרחניים וכדורי פלסטיק, רעשנים וחלקי ביגוד. על כל קירות האולם הוקרנו כל העת קטעי וידיאו וכתובות, מתחלפים בשצף קצף ומסחררים את האולם. והווליום - המופע לכל אורכו הוא מחרוזת של מוזיקת פופ-אנימה יפנית - מסחרר בעוצמתו, עד כדי כך שבכניסה חולקו אטמי אוזניים.
הבנות עצמן לבושות ונראות כמו כמו דמויות מאנגה (קומיקס יפני), עם עיניים גדולות פעורות לרווחה, פה אדום קטן ומחוות רגש מוגזמות. דומה שכל המופע הוא מעין גרסת במה היפר-אקטיבית לסרטון אנימה (אנימציה יפנית) בסגנון השוג'ו - ז'אנר שכולו מיועד לנערות. סרטי השוג'ו הם על-פי רוב פנטזיות רומנטיות מתקתקות, ולא בכדי הקרנות וידאו של לבבות וכתוביות I Love You רחשו על קירות האולם. פה ושם הפציעה מתוך להקת הבנות דמות נשית, מעין אמזונה, שהתנשאה מעל כולן. הלוא היא המאהו שוג'ו (נערה קסומה) - עוד מחווה של "הנערות המופרעות" לתת ז'אנר של אנימה ומאנגה, שמככבת בו נערה בעלת כוחות קסומים.
אז מה היה לנו כאן, בעצם? יוצרת המופע, טוקו ניקאידו, שאבה מעולם הקומיקס את כל האלמנטים של השוג'ו והפיחה בם חיים בימתיים. מה שנראה לכאורה כאנדרלמוסיה היסטרית הוא למעשה מופע מתוכנן ומנוטר היטב, שהכל בו מוגזם במכוון. הווליום - אימתני. התזזיתיות המוזיקלית והתנועתית - מוטרפים. המתיקות המופגנת, הפופית, הפלסטית - אבסורדית כמעט. וכך אנחנו מקבלים, במעין זריקת אובר דוז מוגזמת, את המהות והתמצית של כל תרבות ההערצה היפנית לאנימה (מה שמכונה אוֹטַאקוּ). כל מי שביקר בטוקיו והסתובב בשכונת אקיבהארה לא יכול שלא להשתאות מול תופעת בני הנוער האוטאקו - מעריצי המאנגה שמתלבשים כמו הדמויות הנערצות עליהם, ומטפחים בובות ואביזרים כמו בסרטי האנימה.
ניקאידו שאבה מתרבות מעריצי האנימה את הריקודים והשירה הריטואלית שלהם (מה שמכונה אוטאג'י) והפיקה מאש-אפ אקלקטי של מעמדי מאנגה סטראוטיפיים טבול עד תום בפופ יפני סכריני. התוצאה מרתקת ממש: ארסנל תמציתי של כל מה שתרבות אקיבהארה מייצגת - עירוב בין החיים ה"אמיתיים" לדמויות הבדויות וטשטוש הגבולות ביניהם; החצנה מוגזמת של רגשות - השונה כל-כך מהאיפוק האישי והציבורי של יפן המיין-סטרימית; תערובת של אנרכיה ולכידות; וכמובן טכנולוגיה דיגיטלית שוצפת.
אך מה רוצה ניקאידו לומר? האם זו דרכה לומר שהאוטאקו הוא המחשה חיה לבלבול, אולי אובדן הדרך המוחלט של הנוער היפני? או שמא היא דווקא רואה באוטאקו ביטוי לעצמאות ולכוח?
דומני שניקאידו רואה הרבה כוח בתרבות הנעורים הביזארית הזו, ואולי אפילו אנרגיה מצילת חיים ממש ליפן העצורה, הקשוחה והמופנמת. הבנות האלה אמנם מחקות דמויות קומיקס בדויות, ומפגינות באופן מלאכותי ומוגזם רגשות עזים "בלתי מציאותיים". אך דווקא במהלך הזה יש הרבה כוח, חירות, אומץ לעצב לעצמן זהות. ומעבר לכל יש כאן מפגן מזהיר של עצמאות נשית וכוח נשי. חבורת האמזונות הבובתיות על הבמה הן בעצם מפגן דרמטי של עוצמה נשית. הן חזקות כיחידת קומנדו מלוכדת, הן בוטות מתוך עוז וחירות, הן שולטות על המצב ועל האינטראקציה שלהן עם הקהל (עוברות בין השורות, מנשקות, מתגפפות, מחייכות ומצטלמות) והכל בצווחות עונג וחיוך מפה לפה.
ובסוף הגיע רגע שהכל "התבלגן" והקהל נקרא לעלות על הבמה וכולנו יחד - קהל משתאה ו"נערות מופרעות" - בוססו על הבמה הרטובה גדושת הקונפטי והאביזרים המושלכים לכל עבר.
"ווט דה פאק! מה זה היה צריך להיות?!" שמעתי בחור אחד בחוץ. ובאמת, בעיצומה של הקקפוניה אתה לא מבין בדיוק מה אתה רואה ולמה. אבל מקץ 24 שעות, הכל מתיישב ועושה היגיון. העולם שלנו - החולה, האלים, הנורא - זקוק לנערות האנימה היפניות המופרעות הללו, לכוח הנשי הבדותי והמוטרף שלהן - כדי להצילנו מעצמנו.
