האסטרטגיה הנכלולית של הזוגות המאורסים
ההשתבללות הזוגית המאפיינת זוגות מאוהבים שרוצים לבלות כל רגע פנוי אחד עם השני, עומדת בדרכם של בני הזוג אל עבר חתונה גדולה ושמחה. לכן, דקה אחרי תמונת "אמרתי כן!" באינסטגרם, על הזוג להוציא את הארטילריה הכבדה: להוציא מן הכוח אל הפועל את פרויקט "יח"צ חתונה"
אם יש משהו שכל אחד שצפה אי פעם בסדרה משפטית כמו "האישה הטובה" יודע, הוא שכאשר פונה אליך איש בלתי מוכר בשמך ואתה עונה ב-"כן?", הוא מיד ידחוף לידך מעטפה ובה זימון לבית המשפט. כמובן שרובנו לא מקבלים זימונים לבית המשפט כעניין שבשגרה (או כך, לפחות, אני מקווה), אבל אנחנו מוקפים באנשים שמחכים לדחוף לידינו מעטפות עם זימונים לחתונה, שהיא אירוע לא פחות מחייב מהתייצבות בבית המשפט (או כך, לפחות, בעיני הזוג הצעיר והנרגש).
לפני כך וכך שנים היתה לי חברה, בואו נקרא לה שמרית. שמרית היתה מסוג החברות שתמיד מצויות במשבר. פה שברו את ליבה, שם היתה בצומת דרכים מקצועי, ואם חס וחלילה הכל היה בסדר תמיד אפשר סתם להיות בחרדה קיומית. יום אחד שמרית נעלמה מעל פני האדמה. פוף. אחרי אין ספור טלפונים, הצלחתי להשיגה. "אין לי זמן לדבר", היא הסבירה, ושלפה שפן מהכובע: "אני מאושרת. פגשתי בחור וזה 'זה'".
שנה חלפה מאז ששמרית עשתה הודיני, ועד ששמה ריצד במפתיע על גבי צג הטלפון שלי. היא אמרה שהיא מתחת לבית שלי ושאלה אם אפשר לעלות. נו, בטח נפרדה מהחבר ונזכרה בקיומי כי היא זקוקה לתמיכה, הרהרתי במרירות, אך לא הייתי יכולה להיות רחוקה יותר מהמציאות. "נועה?", היא קראה כשפתחתי את הדלת, וככה – כמו חובבנית שמעולם לא צפתה אפילו בעונה אחת מתוך תשעים אלף העונות של "חוק וסדר" – קיבלתי לידי מעטפה. "אני מתחתנת ורוצה שתבואי לחתונה!", קראה.
לחתונה כמובן שהלכתי. אחרי כל הדמעות שנשפכו על כתפיי, המינימום שמגיע לי לקבל בתמורה הוא את הזכות לראות אותה מאושרת. את החתן, מן הסתם, פגשתי בפעם הראשונה בחתונה עצמה. הוא לבש מכנסים שחורים וחולצה לבנה. גם המלצרים היו לבושים בצורה דומה, והסיבה שאני זוכרת את זה היא שמעולם לא קיבלתי את הקולה שהזמנתי ממי שחשבתי שהוא המלצר. מקנן בי החשד שבמקום להביא לי את הכוס, הוא שבר אותה מתחת לחופה.
שמרית היא לא הראשונה ולא האחרונה שהזמינה לחתונתה אנשים שהיא כבר לא נמצאת איתם בקשר, ושהפעם הבאה שהיא תראה אותם תהיה כשיוולד לה ילד והיא תרצה לשאול מהם עגלה. קל להפטיר כי מדובר ברצון של בני הזוג לקבל כמה שיותר צ'קים, אבל התופעה, בדומה לזוגיות, מורכבת בהרבה. חצי שנה של ציפיות, תכנונים, תיאומים, מדידות, עצבים ומריבות שעושים חשק לוותר על עניין החתונה ולדלג ישר לגירושים, מתנקזים בסופו של דבר ליום אחד בלבד. ולא סתם יום, אלא מה שאמור להיות היום המאושר ביותר בחייהם של החתן והכלה. אבל בלי לחץ, כן?
כשכל חתונה מוכתרת כבר בשלב התכנונים בתואר "חתונת השנה", פלא שהכלה מגיעה אליה כשלא אכלה מזה שבוע, והחתן מסיים אותה עם הראש באסלה? אבל מה שבני הזוג בעיקר רוצים הוא חתונה שמחה. חתונה מלאה בצעירים שיעשו להם שמח, שיעטו על עצמם שרשראות הוואי ומשקפיים זוהרים (וימהרו למחרת להוריד את התיוג מהתמונות שעלו לרשת), וימלאו את הרחבה בריקודים, גם אחרי הקינוח. זה מה שבני הזוג רוצים. וכן, בסדר, גם צ'קים. בינינו, מי לא אוהב לקבל צ'קים?
ההשתבללות הזוגית המאפיינת זוגות מאוהבים שרוצים לבלות כל רגע פנוי אחד עם השני, ורק אחד עם השני, עומדת בדרכם של בני הזוג אל עבר חתונה גדולה ושמחה. לכן, דקה אחרי תמונת "אמרתי כן!" באינסטגרם, שתי דקות אחרי שיחות הטלפון לאמא ולשתי החברות הטובות, ושלוש דקות אחרי הצעת הנישואים, כבר משרטט הזוג הצעיר את מפת חייו בכדי להניח את אבני הבניין של רשימת המוזמנים לחתונה.
איש אינו חסין בפני השתייכותו לרשימה, בין אם קוראים לו דוד יעקב או "ההיא עם השיער הקצר, נו, חברה של אילת, נו, זאת שפגשנו ביום הולדת של דפנה, אתה לא זוכר?". זהו הזמן לשלוף מהבוידם ולנער מריח הנפטלין את כל מי שאי פעם הכרתם, וגם את אלה שפחות. עם זאת, קשה לסמוך על כך שאנשים שאינכם נמצאים איתם בקשר יגיעו לחתונה, ובצדק. על כן, בכדי להשיג את מטרתו, על הזוג להוציא את הארטילריה הכבדה: להוציא מן הכוח אל הפועל את פרויקט "יח"צ חתונה".
אפילו רני רהב יכול ללמוד דבר או שניים מהתבוננות בזוג שנמצא בעיצומו של קמפיין חתונה, אותו מסע לגיוס צעירים שיגיעו כדי לשמח את החתן והכלה, ואפילו היומן שלו לבטח לא מלא כמו שלהם. ביום ראשון מפגש עם החבר'ה מהצבא, ביום שני יום הולדת לחברה של חברה, ביום שלישי דאבל דייט עם זוג מכרים שתמיד מאד חיבבנו אבל אף פעם לא היה לנו זמן להתחבר איתם, ביום רביעי פגישה עם יוסי שלמד איתי ביסודי ויהיה נחמד לראות אותו אחרי 15 שנים, מעניין באמת מה חדש אצלו מאז הפעם ההיא שהוא הכניס תולעים לתוך האף, ועשינו עליו חרם עד לחטיבה.
סוף השבוע בכלל עמוס. בחמישי הולכים למסיבה מעפנה שבן זוג של חבר מייחצן וכבר שנה מבקש שנגיע, בשישי יש אירוע שחברת פייסבוק שלנו מארגנת, ולמרות שמעולם לא פגשנו אותה יהיה נחמד מצידנו לבוא ולהראות תמיכה, ובשבת מארחים אצלנו ואחר כך יושבים על הלו"ז של השבוע הבא.
על אף שמפתה להסתכל עליו ממבט ציני, קמפיין החתונה איננו כזה כלל ועיקר. אני לא חושבת שמישהו יושב ומתכנן אסטרטגיות כיצד לחבור לאנשים בתחבולות כדי להביאם בסופו של דבר לחתונה. יש איזה כוח של אינרציה שפועל עלינו מרגע שהתחלנו לתכנן את החתונה, ומסחרר אותנו לתוך מערבולת של אירועים חברתיים ללא שליטה. המצב האופורי-אוקסיטוציני שבו אנחנו נמצאים גורם לנו לחוש כאילו כדור הארץ אינו סובב סביב השמש, אלא סביב מערכת היחסים שלנו. ואם לא סביב כל מערכת היחסים שלנו, אז לבטח סביב החתונה.
אחרי הנישואים, עם זאת, המצב מתהפך, והפעמים היחידות שהזוג יוצא מהבית מעבר לשעות העבודה הן בטריינינג, לצורך ביצוע סקירת מערכות או לקניית נייר טואלט במקום זה שנגמר. אני לא יודעת אם זה קורה משום שאחרי החתונה יש כבר 'אוברדוז' מאירועים, או סתם משום שזוגות נשואים הם אנשים משעממים למדי (אני יודעת. אני נשואה). אבל לא יותר משבוע לאחר חתונתם, יעדיפו מרביתם לבלות את יום שישי על הספה מול הטלוויזיה. למעשה, הפעם האחרונה שחלק מאורחי החתונה של בני הזוג יראו אותם, תהיה בחתונה עצמה.
אני חכמה בדיעבד בלבד, מסתבר, כי פעמיים כבר נפלתי בפח של קמפיין החתונה הזה. מכרים שהכרתי באופן שטחי חיזרו אחרי ואחר בן זוגי נמרצות. טלפונים, הודעות, הזמנות לאירועים, דאבל דייטים ולבבות בפייסבוק. כל הסימנים לתחילתה של חברות מופלאה. אני מודה שהוחמאתי, מי לא היה מוחמא? לא בכל יום אנשים מבקשים בכזו התלהבות את חברתך. ואז הם התחתנו, ולא ראיתי אותם מאז, מלבד היתקלויות אקראיות ברחוב, כי לאחר הכל – גם נייר הטואלט שלהם לעיתים נגמר.
