תחום מחקרה החדש הוא הסיפורת הכנענית, סיפורה של תנועת הכנענים שפעלה בארץ ישראל בשנות הארבעיםבראשותו של המשורר יונתן רטוש. תנועה זו התנכרה לציונות ושאפה להקים מדינה עברית בארץ כנען העתיקה, בתחום הסהר הפורה. הם דגלו בדחיית ה"יהדות" כדת והאמינו שהבסיס המשותף לכל עמי האזור זו המיתולוגיה הכנענית הקדומה.

לפני שבועיים כתבתי על בן-זוגה, המשורר ערן צלגוב, ועתה נפגשתי עמה בבית קפה חביב באוונסטון מעבר לכביש. דקל, ירושלמית, מספרת שבילדותה היו לה שלוש אהבות: ספרות, מוסיקה, ואהבה לשפות. היא נגנה בגיטרה רק מוסיקה קלסית, ואהבה ספרות. "לא ידעתי בתיכון שיש מקצוע כזה, חשבתי שספרנות יכולה להיות קריירה למי שאוהב את הספרות". היא זוכרת שתמיד הסתכלה במודעות "דרושים" בכדי למצוא עבודה בחופש הגדול וכשהייתה רואה ספרות התרגשה כל כך, עד שגילתה שלא מדובר בספרות, אלא בעבודה במספרה.

לאחר תום שירותה הצבאי כמש"קית עלייה,סיימה את התואר הראשון בספרות ומדעי התנהגות באוניברסיטת בן-גוריון. "כנראה שהבחירה בבאר-שבע הייתה החלטה נכונה”, אמרה בחיוך, "קבוצת חוקרי הספרות במקום מעולה, ביניהם יגאל שוורץ, ניסים קלדרון, חביבה ישי ואילנה רוזן, האווירה הסטודנטיאלית נעימה, המעונות כיפיים, ובכלל, יש לה מיתוס של עיר אוניברסיטאית". שם גם הכירה את בן זוגה לחיים, המשורר ערן צלגוב ואת האפשרות להפוך את אהבתה לספרות לדרך חיים. "היה מושלם”.

משם טסה לניו יורק, והשלימה בתום חמש שנים את עבודת הדוקטורט בספרות עברית והשוואתית על נושא השתיקה ובעיית הזהות הלאומית הקולקטיבית ביצירותיו של ס. יזהר, באוניברסיטת NYU. נושא השתיקה בתרבות הגיע מעולמה המוסיקלי כתלמידה באקדמיה למוסיקה בירושלים. דקל התפעמה מהיצירה לפסנתר שלא מנגן אפילו צליל אחד של המלחין ג'ון קייג'.

"היה מושלם". דקל

"ביצירה זו הפסנתרן מרים את מכסה הפסנתר, קורא את התווים שכולם שתיקות. הצלילים היחידים שנשמעים הם צלילי הסביבה. המוסיקה המינימליסטית שוכנת בתוך השקט עצמו. מהמוסיקה נדדה לספרות ומצאה הקבלה לתופעת הדממה ביצירותיו של ס' יזהר. מחד, הן שופעות במילים ותיאורים אינסופיים של 'כל גרגר חול, עלה וזלזל', ומאידך עולה מתוכם נושא השתיקה. בסיפור, הגיבור המרכזי, לוחם בעת מלחמה, מרגיש קונפליקט עם מערכת הסולידאריות הצבאית וצריך להתמודד עם מחלוקת אישית שאינו יכול לדבר עליה. על הלוחם לשתוק- וזו שתיקה רועמת".

ב-2012 הקימו צלגוב ודקל עם אילן בר דוד, נגה שבח ויעל לוי חזן, קבוצת חברים מבאר-שבע את "הוצאת רעב"–רעב לספרות מושתקת, אינדיבידואלית ועצמאית בעלת מהות ומשמעות. החברים והחברות ב"רעב" הכניסו לתרבות הישראלית טקסטים המאתגרים את הנחות היסוד ההומוגניות שלה. "הוצאת "רעב" אינה רווחית", אמרה דקל, המשמשת כעורכת ומתרגמת. "לעיתים ספר זוכה בתמיכה כספית מקרנות מפעל הפיס והספרים נמכרים במחיר שווה לכל נפש. זה מפעל חיים ועבודה אידאולוגית שמטרתה להוציא לאור טקסטים טובים, שירה מתורגמת של סופרים ומשוררים שעבודתם לא זכתה להכרה".

רק לאחרונה, ב-2016 פרסמו את הספר "אוטופיה מקזבלנקה: מכתבי מכלוף אביטאן. אביטאן, משכיל יהודי, יליד מרוקו שעלה עם משפחתו לישראל בשנת 1954 ונשלח לעיירת פיתוח שכוחת אל בדרום הארץ. למשמע החדשות על החורבן בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בקזבלנקה, כתב אביטאן באופן יוצא דופן ובעברית מרהיבה של ימי הביניים שני חיבורים אוטופיים ליצירת עולם טוב ללא גבולות, מדינות או צבאות בו תחיה האנושות כולה בשלום, אחווה וללא הגדרות לאומיות ודתיות. לאחרונה, בעקבות מחקרו המעמיק של ההיסטוריון דוד גדג', התגלו הכתבים וספרו יצא לאור בידי הוצאת "רעב" בעריכתה וסוף סוף, הושב לו הכבוד הראוי לו כהומניסט והוגה דעות.

"מפעל חיים ועבודה אידאולוגית". דקל

למרות האפשרויות להישאר בשיקגו, בני הזוג שבים ארצה בקיץ. דקל קיבלה משרת עמיתת מחקר במכון בן גוריון בשדה בוקר. ילדיהם בני ה-9 וה-5 ימשיכו ללמוד במסגרת דו לשונית, בה לומדים יחדיו בכיתות מעורבות ילדים יהודים וערבים בשתי השפות בניצוחן של שתי מורות: אחת יהודייה והשנייה ערביה. הילדים נחשפים לתרבותם השונה בדרכים יצירתיות כשהדגש הוא על סובלנות וכבוד הדדי ופירוק חומת הפחד והשנאה. גם בזמנים מאתגרים של חגיגות יום העצמאות. שיתוף פעולה זה מילדות אולי ייצור שינוי חברתי ויוביל לדו-קיום.

אנקדוטה

לפני שבועיים נפגשתי עם המשורר ערן צלגוב בבקר אביבי ונעים בבית קפה סטרבקס. ישבנו באחד השולחנות בחוץ תחת כיפת השמיים. על עמוד, מול פתח הכניסה בבית הקפה ובמרחק פסיעות מאתנו, נשען בחור שחור, חסר בית, והמהם המהומים שקטים. לאחר שלושים דקות יצאו מבית הקפה שלושה מנהלים וביקשו מהשחור לעזוב את מקומו מול דלת הכניסה ולשבת במקום אחר בתואנה שהוא מבריח את הקונים. האיש זעם והחל לזעוק בקולי קולות ולטעון שהוא עומד במרחב ציבורי. הויכוח עלה לטונים גבוהים עד כדי כך שחרדתי והצעתי לצלגוב להיכנס פנימה ליתר בטחון. צלגוב צפה בעניין ולא נרתע.

כעבור יומיים, שלח לי צלגוב איורים של חסר הבית. "זוכרת?" שאל. "האם כתבת שיר בנושא? אמרתי. "אחרי שהלכת, נגשתי אליו, שוחחנו, וקניתי לו קפה". "עשית יותר מזה”, אמרתי. לוחם צדק ישראלי, לוחם בכל מקום, חשבתי. למחרת שלח צלגוב שיר "הבלדה על ג'אד סמית" . הנה לפניכם האיורים והבלדה.

וּבַכְּנִיסָה לִסְטַארבַּאקְס

חֲסַר בַּיִת

יוֹשֵׁב וּמִסְתַּכֵּל בָּאֲנָשִׁים.

הוּא מַתִּיז

כְּשֶׁנּוֹזְפִים בּוֹ לְהִתְרַחֵק,

פֹּה זֶה מֶרְחָב צִבּוּרִי.

גַ'אד חוֹזֵר,

זֶה מֶרְחָב צִבּוּרִי.

וַאֲנִי מַגִּישׁ לוֹ קָפֶה.

אוֹמֵר לִי גַ'אד סְמִית',

כְּשֶׁפּוֹתְחִים אֶת הַדֶּלֶת–

הַחִימוּם מַגִּיעַ עַד כָּאן.

כָּך שׂוֹרְדִים בִּשְׂדֵה הַקְּרָב,

מְלַמֵּד אוֹתִי גַ'אד סְמִית' חַיָּל מְשֻׁחְרָר,

וּבְעוֹלָם הָעֲסָקִים.

גַ'אד סְמִית' חַיָּל מְשֻׁחְרָר הָלוּם קְרָב נֶעֱמָד לְהַסְבִּיר וּמַצְבִּיע,

מֶרְחָב צִבּוּרִי.

וּפֹה, מַמָּשׁ כָּאן, יָשַׁנְתִּי כָּל הַלַּיְלָה