כשמדברים עם פורה, קשה שלא להסחף באנרגיות החיוביות במיוחד, כשברור לו שלפני הכל כולם מסתכלים לו ישר לעיניים, ואין לו שום בעיה לספר ממה הכל התחיל. "אבא שלי רופא ריאות וגדלתי בדרום אפריקה בעקבות העבודה שלו", הוא מספר. "חזרנו לישראל בדיוק במלחמת שלום הגליל ב-82 ונתקפתי בהלם תרבותי מטורף. בדרום אפריקה היה חינוך נוקשה. דיברת בכתה, קיבלת מכה, פיזית. בכיתה ו' הגעתי לכיתה ברעננה והייתי המום שכל הילדים צועקים. לא הבנתי מה זה הג'ונגל הזה, אבל אתה הופך לישראלי מהר מאוד. תוך שבוע כל החינוך מדרום אפריקה הלך".

פורה התמסר לישראליות המתחדשת שלו ועבר את המסלול כל הדרך לקורס טייס, משם לתותחנים והפך לקצין. "מאוד אהבתי להיות קצין בתותחנים וזה לא היה קל,רוב הזמן הייתי בלבנון. זה היה באמצע האינתיפאדה הראשונה", הוא מספר על הימים שהובילו למה ששינה את חייו,"ישראל לא הייתה ערוכה בשיט, והדבר הכי שטותי בעולם זה לקחת לוחמים כמו תותחנים או שריון שמאומנים להילחם בלבנון, בשטח, בחוץ ולהכניס אותם לשטח של בתים צפופים. יום אחד היינו בסיור בשטחים, זיהינו מחבל רץ עם רימון, רצנו אחריו, החל קרב, והרימון שזרק נחת ממש לידי והתפוצץ. אני לא זוכר הרבה מעבר לזה שהמשכתי לתפקד, לפי מה שסיפרו לי גם המשכתי להילחם. כשאתה נפצע אתה לא מרגיש כלום. העיניים היו סתומות, אבל המשכתי".

"הודיעו לי שעד גיל 40 אני לא אראה". פורה

את הרגע שבו הבין את חומרת מצבו הוא לא שוכח גם היום. "אני זוכר מתי הכאב התחיל. הגיע מסוק לפנות אותי ועליו התחילו הכאבים. לא הבנתי מה קרה. לא חשבתי על זה אפילו עד שהרופא הגיע לשטח. אני לא אסלח לו על זה לעולם. אני זוכר שהוא הסתכל עלי ובקול שלו שמעתי את האוייייי הגדול הזה.. הרעש הזה בקול של 'אוי ואבוי' ואז נבהלתי. עד אז אתה ילד בן 20 קרבי, בגג העולם. זה לא נכנס לראש, אבל ברעש הזה של הרופא הכל השתנה".

במשך שנה שהה בבית חולים ועבר ארבעה ניתוחים מסובכים. "הייתי שם שנה אבל לא הבנתי את זה. הזמן עובר אחרת כשאתה עיוור. ניסו לתפור לי את הרשתית בניתוחי לייזר והיו חודשים שהכניסו גז לעין להפוך את העין לעגולה".

הוא מספר בכנות על ימים של מחשבות תהומיות וקשות. "אתה נכנס לאבל על החיים שלך. זה הדבר היחיד שהבנתי. אתה ילד, אתה עדיין בצבא. אז לא חשבתי על קריירה ומה יהיה איתי, כן חשבתי האם מישהי תאהב אותי. על מה אתה חושב בגילאים האלו? על בחורות”. אחרי שנה בה היה עיוור לחלוטין הצליחו הרופאים להשיב לו את הראייה, אבל גם אמרו לו ליהנות מהחיים, כי היה ברור להם שמדובר בהצלחה זמנית. “הם הודיעו לי שעד גיל 40 אני לא אראה. הם לא חשבו שהטיפול יחזיק מעמד".

זה התווה את הדרך שבה חי את חייו. "כעבור שנה כבר הפסקתי לראות בעין אחת. בעין השניה אני עם עדשה מספר 14. כשאמרו לי שהזמן מוגבל, אתה אומר בוא נהנה מזה. לא מדובר בהחלטה מסודרת. זה בוא נהנה ואז דיכאון, מאניה-דיפרסיה ברמות הכי גבוהות, אבל מה שניצח זו המאניה".

כילד בן 21 שיודע שלחיים כפי שהוא מכיר אותם יש תאריך תפוגה, פורה מחליט למצות כל רגע. "אתה רוצה כמה שיותר הנאות וכמה שיותר טיולים, כמה שיותר בחורות, וככה חייתי עד שהכרתי את אשתי. טיולים מסביב לעולם, יציאות כל ערב גם כשאתה עייף, אם ישנתי 4 שעות זה היה טוב. הידיעה שיש לי עד גיל 40 הפכה לחלק ממני".

"חייתי עד שהכרתי את אשתי". פורה והמשפחה

הבחירה במסלול הקריירה נבעה גם היא מאותו איום שמרחף מעליו. "בחרתי לעסוק בפרסום שהוא תחום מאוד זוהר, מאוד דינאמי, עם הרבה כסף, ובכל מקום עבודה הודעתי למעסיקים שיקחו בחשבון שפעם בשנה אני לא פה, אני מטייל. וכך עשיתי".

את דרכו החל ב"וואלה", שם פיתח מערכת וידאו עוד הרבה לפני שהיה יו טיוב, משם פתח חברת דיגיטל משלו ובסופו של דבר התבסס בחברת גיתם BBDO בתפקיד בכיר. במסגרת התפקיד עמל על פיתוח סטארטאפ בשם סנוקס שכמו הוידאו, הקדים את זמנו והציע לגולשים לקבל המלצות שיווקיות מחברים בלבד. חברת הפרסום של BBDO העולמית העבירה אותו לניו יורק לקדם את הרעיון וכך השתקע בארה"ב.

העבודה בניו יורק חשפה את גיא להרבה צדדים בדרך להקמת סטארטאפ והובילה אליו קשרים חדשים בתעשייה. “עבדתי פה במשרד פרסום ואחרי משהו כמו חצי שנה בתפקיד, החלו לפנות אלי כל מיני סטרטאפיסטים ישראלים שהגיעו לכאן, ביקשו את עזרתי. ברגע שהיו לי כבר 4 או 5 חברות ובניתי להן מודל עסקי, הבנתי שמצאתי את הייעוד שלי. יכולתי להשתמש ביתרונות שפיתחתי כאן ובידע ובקשרים ובמקביל להגשים חלום לשרת את מדינת ישראל. מאז ומתמיד רציתי לייצג את המדינה. רציתי להיות דיפלומט לפני הכל, עד שהבנתי שזה לוקח הרבה מאוד שנים ולי כמובן לא היה זמן, אבל הצורך להיות איזה שגריר של ישראל נשאר. כאן הייתה ההזדמנות שלי".

"לוקחים הרבה סיכונים כדי להצליח בגדול. אני מאוד נהנה מזה".

את הרעב ורוח הלחימה הוא מביא עימו לכל חברה שהוא מלווה. "לפני הכל לומד את החברה והתחום, לוקח חברות שאני יודע שיש לי איך לעזור להן בעיקר עם מרקטינג, שיווק ופיתוח עסקי. אני מתחייב להביא את הלקוחות הראשונים. זה מה שיותר מכל כל חברה צריכה. אני עובד על ריטיינר נמוך משל אמריקאים, כי אני מבין את התנאים של ישראלים בהתחלה. אנחנו עובדים ביחד ואני לוקח עמלות ממכירות, לכן אלו חברות שאני חייב להאמין בהן. זה מספיק מדרבן אותם ואותי להרוויח כסף ממכירות אחר כך. ככה המטרות שלנו משותפות".

כדי להסביר את התהליך פורה נותן דוגמא מעולם המוזיקה. "זה כמו לגלות להקה עם פוטנציאל, אבל בשלב שהיא עדיין מזייפת. מלמדים אותם, מלבישים אותם, מכניסים אותם לאולפן, מעלים אותם לבמות ואז הלהקה ממשיכה לבד בדרך כזו או אחרת. ככה אני בונה את המודל שלי מול חברות".

הוא לא מפחד מהאתגרים ומודה שמדובר בתהליכים רחוקים מלהיות חלקים. "באופן טבעי יש כל הזמן כאפות ואגרופים בבטן אבל כיזם, החוכמה היא לחטוף, להתחזק ולהתקדם. ניו יורק זו עיר שאנשים באים אליה כדי לבנות את עצמם והם לוקחים הרבה סיכונים כדי להצליח בגדול. אני מאוד נהנה מזה", הוא מסכם. "הייתי רוצה להגיע גם למצב של מנוחה, אבל הסטייט אוף מיינד הוא שכל הזמן נהנה ונעשה כי יו נבר נואו- ומי כמוני יודע".