וונדר-וומן
האם רק אשת חייל יכולה להבחין בין מצבים שבו נדרשים להיות אקטיביים למצבים בהם אחרים יפנו אלינו ונסייע להם, או שזאת בחירה?
יום שני בבוקר, העיר נראית כמרקחה, יש תחושה שכולם רצים לכל מיני כיוונים, אני נוסע לכיוון המשרד בטיימס סקוור. תמיד כשאני מגיח מהסאבויי החוצה לרחוב אני מתבלבל. גם אחרי 6 שנים בהם אני גר בעיר עדיין לא הצלחתי להתרגל לכך. יש כל כך הרבה אנשים שמגיעים לאזור שאי אפשר לדעת מי הוא מי, מהומה אנושית. אלפי תיירים שגודשים את המקום ולצדם האנשים הרגילים שגרים או עובדים בבניינים הסמוכים, וכמובן יש את אנשי הכיכר שכל הזמן שם, גיבורי העל הלבושים כמו ספיידרמן, באטמן, סופרמן ומי לא, וכמעט כולם מרכזים באזור אחד הומה מאדם ומתנועה.
מה שלא הצלחתי לראות בין כל הדמויות החיות זה את וונדרוומן, אבל מיד שהרמתי את עיניי היא הייתה שם במלא הדרה בתמונת ענק על הבניינים הסמוכים, היא נמצאת שם בכל מיני תנוחות ומישירה את מבטה כאילו אומרת "אל תתעסקו איתי”. לא יכולתי שלא להתמלא בגאווה לדעת שוונדרוומן שבפוסטרים ובשלטי הענק היא גל גדות הישראלית שלנו.
המחשבה על ישראליות וישראלים ואנשים מעוררי השראה, הובילה אותי לחשוב על צביקה ומיטל צידון מקווינס, שבאופן קבוע מארגנים ארוחות שבת לישראלים בביתם. הסיבה שנזכרתי בהם, קשורה לזה שצביקה בארוחת השבת נוהג לספר על מיהי אשת החייל או באנגלית וונדרוומן. והוא נוהג לספר על יכולתה המופלאה של האישה לגלות רגישות ולעשות אבחנות דקות גם במצבים שלכאורה נראים למתבונן מהצד כדומים או שווים.
בקידוש בליל שישי יש חלק מסוים שהוא לכאורה מוקדש לאשה, הוא נקרא "אשת חייל", זהו פזמון המסודר לפי אלף בית שבו מתוארת אשת החייל, מיהי ומה היא עושה ומה ביכולתה לעשות, (היא לא דומה בתיאור לוונדרוומן או לגל גדות) יש לה מעלות אחרות, בין יתר היכולות שלה, יש קטע שבו המקדש אומר, "כפה פרשה לעני וידה שלחה לאביון”. מי שבקיא בכתבי הקודש יודע שהם כתובים בשפה קצרה ועניינית, לכאורה נראה שיש כאן חזרה על אותו רעיון רק במילים אחרות וזה לא מה שמקובל בשפת הזאת, ונשאלת השאלה האם זאת טעות או שיש כאן מטרה מסוימת.
וכאן נכנסת האבחנה הדקה, יש הבדל תהומי בין עני לבין אביון, לכאורה שינהם נראים זהים ויחד עם זאת יש הבדל עצום בין השניים.
מיהו עני?
עני זה אדם דל משאבים שנולד לתוך המציאות הזאת, רוצה לומר שהוא אינו מכיר בשום מציאות אחרת מלבד זאת שהוא נולד אליה.
מיהו אביון?
אדם שירד מנכסיו, כלומר מישהו שבעבר היו לו משאבים כלשהם והוא איבד אותם מאיזו שהיא סיבה.
אדם כזה שאינו מורגל במציאות החדשה שנכפתה עליו, לא יהיה מסוגל להושיט את ידו ולבקש עזרה או צדקה. זה לא בהרגל שלו. לעומתו העני שעבורו אין מציאות אחרת הושטת היד ובקשה לעזרה היא שגרה שאין לו איתה שום התלבטות או תהייה.
היכולת להבחין מי הוא מי, היא נחלתה של אשת החייל שיודעת לפתוח את היד לעני המבקש את העזרה ומאידך להושיט את היד לאותו אביון שאינו מסוגל לעשות זאת.
למה אני מספר לכם את זה ואיך זה קשור?
המזמור מבחינתי הוא רק מטאפורה, והשאלה היא איפה זה יכול לפגוש אותנו בחיים ומה אנחנו יכולים לעשות עם זה. אני מציע שנחשוב על כל האנשים בחיים שלנו שאולי היו צריכים את העזרה שלנו ולא העזו לבקש.הם לא ביקשו וכנראה גם לא יבקשו כי זה לא בהרגל שלהם.
איפה אנחנו? האם היינו שם ויכולנו להבחין בצורך שלהם בסוג של עזרה?
חשוב שנבין שלא מדובר רק במשאבים כלכלים או חומריים, זה יכול להיות גם משאב רגשי מנטלי. קרה פעם שמישהו איבד את העבודה ומתקשה לחזור למעגל העבודה, או לחילופין מישהו שיצא או איבד את מערכת היחסים שלו/ה, מבחינת התפיסה זה סוג של "אביון"היה לו משהו ועכשיו אין לו את זה.
אז נכון שזאת נחלתה של אשת החייל או וונדרווומן ויחד עם זאת זה משהו שכל אחד מאיתנו יכול/ה לראות רק אם נבחר לראות.
הייתי מציע לבדוק מי מהחברים, הקרובים או מהמשפחה נמצא במצב "אביון", ובואו נבדוק ביחד איך מושיטים לו יד ומציעים עזרה ממקום אוהב ומכבד (לא מרחם), מקום מעצים ומרתק.
בעיני גיבורי העל האמיתיים הם לא הדמויות מהסרטים או אלו הגודשים את טיימס סקוור, אלא צביקה ומיטל שפותחים את ביתם מדי שבת לישראלים שמגיעים לעיר זרה ואינם מכירים איש. והזוג הזה, בלי תלונות ומענות ובלי ציפייה לקבל דבר, בוחרים להושיט את ידם ולסייע לכל מי שמגיע להרגיש בבית גם שהוא רחוק מאוד מהבית.
בוא נבחר השבוע להיות גיבורים של מישהו, חפשו אותם, הם שם בוודאות, רק תבחרו לראות אותם והם יתגלו אליכם. רק נזכיר שוונדרוומן מסתכלת עלינו מכל פינה מטיים סקוור ולא כדאי להתעסק איתה.
שלמות זה מבחירה
ניסים שדה, מחזיק בתואר שני מטעם אוני' תל אביב במינהל ציבורי, מאמן לתקשורת ותוצאות, מאמן ומנחה יחידים וקבוצות, מוסמך מטעם האקדמיה של אנטוני רובינס, ומחבר הספר
"50 סיבות למה לא ניו יורק".
info@nissimsade.com
917-22258549
