מאז שהיא זוכרת את עצמה היא אמנית, אבל שנים ארוכות הכירו אותה בישראל בעיקר כסוכנת אמנים ותסריטאים וכאישתו של המוזיקאי מיקי גבריאלוב. "המשרד שלי עדיין עובד", היא מסבירה. "אני עדיין נותנת עצה טובה ואנחנו משתפים פעולה אבל לא מעבר לזה”.

למעלה מ-20 שנה היא ייצגה אמנים ישראלים מוכרים, וכעת החליטה לשים את כל יהבה באמנות. "תמיד עסקתי באמנות ותמיד למדתי אמנות", סיפרה. "בין אם זה בבצלאל או במקומות נוספים בעולם ובארץ".

לאורך השנים הציגה את יצירותיה בתערוכות שונות בישראל, בפירנצה וגם בניו יורק. את התערוכה Harlem Vibe היא התאימה בהרמוניה למקור ההשראה. לכן התערוכה ממוקמת ממש מעבר לפינת ביתה ברחוב 109 והיצירות הן תוצאה של התבוננות עמוקה וארוכה. "תהליך העבודה שלי שזור בהתבוננות והתערות בשכונה בה אני גרה בניו יורק בכל שנה למשך כמה חודשים. בעיקר", היא מדגישה, "התבוננות על אנשים ויותר מכל, נשות השכונה. בכלל אני מציירת בעיקר נשים".

אחת מיצירותיה של גבריאלוב. מתוך התערוכה Harlem Vibe

אותן נשים הן לא דמויות יחידות. גבריאלוב מתארת אותן במשיחת מכחול בהתאם להשראה מדמויות שונות. "יש בתערוכה מישהי שהיוותה עבורי השראה. אני לא יודעת מי היא אבל הדמות שלה והתנועה שלה מאוד השפיעו עליי. כשלא מזמן הייתה תערוכה קבוצתית והציור בדמותה הוצג כל הבנות חשבו שהן הבחורה. כנראה שקלעתי לאופי המקומי".

לפני כמה חודשים הציגה תערוכה בישראל תחת השם Black Out. אבל אז, היא מדגישה, היצירות הוקדשו לקשר שזיהתה בין הארלם לתל אביב, בין אותם אנשים בשולי החברה. "השוליים של החברה"הסבירה גבריאלוב, "היו המרכז וחשפו בפני את החוזק הפנימי של הקהילות שם מחד, ועדיין ראיתי עד כמה השוליים האלה מכילים אנשים שקופים בעיני אנשים אחרים. באופן אירוני, החיים בהארלם הם בעלי ערך מוסף דווקא לאנשים שחיים שם בגלל החוזק הפנימי שלהם".

מתוך התערוכה Harlem Vibe

הפעם התערוכה כולה מוקדשת לאותם אנשים שהופכים את השכונה שלה למה שהיא. "אני ציירת ותמיד מציירת את מה שמסביבי. בארץ, אני מציירת בהוד השרון בשדות מוריקים, אבל כאן, בהארלם אני מציירת את המציאות שמולי. יש הרבה אנשים מארצות לטיניות, מצד שני אני חיה בבנין חדש, אחד מבין כמה וכמה בניינים חדשים שהובילו איתם אל האיזור טיפוסים שונים וביחד יש רוח חדשה לשכונה. בשכונה יש הרבה ספרדים, אנשים מאוד חמים ופתוחים ומקבלים את האחר בחום".

מתיאוריה של גבריאולוב משתקפים אותם צבעים שדרכם היא, כאמנית הצליחה לראות מסביבה. "אני אוהבת שברגע שיש מזג אוויר חם למשל, אנשים מוציאים כיסאות לרחוב, משמיעים מוזיקה ואוכל, יושבים וצוחקים, מזמינים כל אחד ברוחב לב להצטרף. יש משהו בהתנהלות הזו שמזכיר את התרבות הים תיכונית וזה אחרת. זו עדיין שכונה של ילדים משחקים בחוץ ונוסעים באופניים, משהו שכבר לא קיים כבר בניו יורק".

למרות שקיבלה הצעה להציג את התערוכה שלה באיזור אחר בעיר, התעקשה להשאיר אותה בתוך הסביבה הטבעית. "רציתי לעשות משהו מקומי, במקום שלי. בחרתי להביא אנשים לשכונה הזאת".

בעבודותיה משלבת מיכל צילום וציור, ביחד ולחוד. הצילום הוא רק חלק מתוך המציאות. אני נותנת לה את הפירוש דרך הציור. חלק מהיצירות שיוצגו בתערוכה מורכבות מחומרים נוספים. "כמעט כמו תמיד, גם הפעם יצרתי עם חומרים שישנם במקום. הלכתי למשל, לטייל בשכונה עם הכלבה", היא מתארת, "וכמה מנהלי עבודה זרקו גלילי תוכניות ארכיטקטורה, בקשתי רשות לקחת אותם. בהמשך, התחלתי לצייר על התוכניות. מה התוכנית שלנו בחיים? אפשר ולתכנן, אבל יש גם זרימה שאינה תלויה בתוכנית שלנו. לכן חלק מן העבודות אכן מצויינות על הנייר הזה, חלקן צילומים מודפסים על קנבס שעליהם ציירתי או נייר. חלק רישומים מודבקים על קנבס. וציורי אקריליק על קנבס.אני חושבת שישראלים יהנו לראות את התערוכה. יש בה משהו שכנראה כל ישראלי שחי רוק מישראל מרגיש. רגל פה רגל שם וזה משתקף. אני גם פה וגם שם”.

אל השכונה הגיעה בזכות בתה שירה, זמרת שחיה בניו יורק ומופיעה כאן לעיתים תכופות. "הבת שלי הובילה אותי לכאן, היא גרה ממש לידי וגם הדמות שלה והאופי שלה היוו בתערוכה הזו הרבה מאוד השראה".

בערב הפתיחה שיערך ב-6.6 בשעה 6 בערב, תעלה בתה לשיר וגם בעלה, מיקי גבריאלוב יופיע. אליהם תצטרף רקדנית וככל הנראה הפתיחה תהיה, ברוח התערוכה, חמה וצבעונית.

התערוכה פתוחה עד 26 ביוני ב-Dear Moma Cofee