ידי כולם בספין

ביום שישי האחרון, אחרי כמה סבבים של הבטחות לבנייה ביו"ש, פורסם הפירוט של 2,500 יחידות הדיור המדוברות. רגע אחרי שעיתוני סוף השבוע הודפסו, ורגע לפני שהדתיים שקעו בהכנות לשבת, התברר שהבנייה בפועל - בניגוד להצהרות - היא של 410 מבנים בלבד, מתוכם רק 28 מחוץ לגושי ההתיישבות - ביישוב בית-אל. כל השאר עוד סיבוב של ועדות תכנון, שנראה שמעולם לא מפסיקות לתכנן, להחזיר לוועדות ולהעביר לדוברים של שרים מימין. בעולם מתוקן בנייה של 410 מבנים לא משנה דבר ולא זוכה לכותרות. פה, במסגרת העיסוק הבלתי פרופורציונלי ביו"ש, הפכו כל בית וכל יישוב קטן כמו עמונה לעניין אסטרטגי.

חוסר פרופורציה זו בעיה אחת. הבעיה השנייה והמרכזית יותר היא המסר והחזון, או היעדרו. ישראל חוגגת 50 שנה למלחמת ששת הימים. מפעל ההתיישבות ביו"ש קבע עובדות בשטח שלא מאפשרות חזרה לקווי 67’. מרחב האפשרויות מוגבל מאוד לכל ראש ממשלה, ובכל זאת ישראל מתנהגת אחרת.

מדי כמה שבתות אני נוסע להוריי שגרים כמה קילומטרים מזרחית לקו הירוק. הדרך אליהם עוברת לצד גדר הביטחון: חומה, גדר אלקטרונית ושביל טשטוש. לא צריך להיות מומחה צבאי כדי להבין מה זה אומר. לא צריך מפענח כדי להסתכל על תצלום אוויר ולהסיק מה האמריקנים מבינים. באותה מידה אפשר לפענח את אינספור ההודעות על בנייה ביו"ש בשנים האחרונות ואת התוצאות הנוכחיות שלהן: 28 בתים בבית-אל. בפרפראזה על דברי דוד ביטן: ישראל לא עושה כלום כי היא לא רוצה כלום. זה המסר שיוצא, זה הבסיס לדרישות שמגיעות מעבר לים.

לטעמי, הליכוד של נתניהו יכול היה לבטא את המגבלות המדיניות והפרגמטיות הישראלית. הבעיה היא שההצהרות שלו כל כך רחוקות מהמעשים, עד שמה שכן מתבקש לעשות ביו"ש כבר נעלם בערפל הספינים. ישראל יכולה להחליט שהיא בונה רק בגושי ההתיישבות – כפי שקורה בפועל בצורה מאוד מצומצמת. היא יכולה להחליט שהיא בונה בכל השטח - כפי שהיא מכריזה ולא עושה. היא יכולה להחליט שנכון לעכשיו עוצרים ובודקים מה רוצים. ישראל יכולה, אבל לא החליטה.

לכל החלטה כזו יש משמעות ובסיס לוויכוח אלא שאין החלטה אלא הודעות לתקשורת. מורחים את הישראלים בהצהרות על בנייה שלא מתרחשת ואת הקהילייה הבינלאומית בהקפאת בנייה כשבונים כמה בתים בודדים. ככה אוכלים את הדגים המסריחים ומגורשים מהעיר.

אילו אני משרי הבית היהודי או הליכוד, גיבורי החיל ועזי הטוויטר, הייתי מבקש לערוך דיון על אינטרסים ומגבלות. זה דיון קשה שמסבך את כולם פוליטית, אבל בלעדיו נמשיך לחיות תחת ענן הספינים. לישראל יש אינטרס ברור לבנות ולחזק את האחיזה האזרחית בבקעת הירדן - בפועל לא נעשה שם כלום. יש לנו אינטרס ברור לחזק שכונות במזרח ירושלים, להפוך את הר הזיתים למערב העיר ולייצר פתרונות דיור לצעירים ולחילונים. יש לנו אינטרס לדון. במקום הדיון הזה ומיצוי האינטרסים אנחנו מקבלים 28 בתים בבית-אל ועוד 382 בערים היהודיות ביו"ש שבהם הבנייה כלל לא אמורה להיות סימן שאלה.

התזה המוכרת היא שצריך לזרום להתגלגל, להמשיך הלאה עוד 50 שנה. לבנות קצת כל שנה, להבטיח, למרוח ולחכות עד יעבור זעם. פעם אובמה, עכשיו טראמפ, ואחריו מי יודע. כך בונים רק מגדלי קלפים. סטטיסטית כל עשור וקצת ישראל מפנה שטח, ושנייה לאחר מכן שוכחת וכולם קוראים למצב "סטטוס-קוו". ככל שעובר הזמן, הגבולות שנבנים בתוך יו"ש לא מחזקים את המילים שיוצאות מהממשלה אלא רק את המילים שיצאו מנאום בר־אילן, וההתרחקות מירושלים מעבירה מסר לקהילייה הבינלאומית שאפשר לחלק אותה.

לפיאסקו הזה שותפים שרים מימין ומשדולת ארץ ישראל השלמה. ספינולוגים ואידאולוגים שמעדיפים לא להגיד כלום. ידי כולם בספין.

המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות"