"ממי, תוכל להישאר על הקו עד שאגיע לאוטו"?
"זה לא שאנחנו מפוחדות בגללכם. הרי רוב הגברים הם 'אבירי הדרך' שלנו, מלווים אותנו למקום חפצנו, ורוב הגברים לא יחשבו בכלל לגעת באשה ללא רצונה. אבל אנחנו פשוט לא יודעות מי אתם. אנחנו לא יכולות לדעת אם האדם שמולנו הוא זאב, או כבש, או זאב בעור של כבש. אנחנו פשוט לא יודעות. אז אנחנו מפחדות מכולם". שני שטלריד, מסייעת לנפגעי תקיפה מינית, בקמפיין חדש: אבירי הדרך#
בהרצאות שלי אני תמיד עורכת מעין ניסוי. בודקת את תגובת הקהל. מספרת לגברים שהם לא ממש יודעים מה זה לחיות בנעלינו. אני מוציאה צרור מפתחות מהתיק, מחזיקה מפתח בודד ביד, מראה לקהל ושואלת רק את הגברים - מה זה? וכולם עונים - מפתח. ואז אני שואלת את אותה השאלה רק את הנשים ולפחות אחת תגיד - כלי הגנה או נשק.
לטורים הקודמים:
גלריה מצמררת: בגדים לא אשמים באונס, אנסים כן
עורכי דין? מספיק עם השחרת דמות המתלוננת
ביקורת על הביקור אצל "הרב" ברלנד
"כאן זה לא יכול לקרות". אז זהו, שכן
אני מספרת שאנחנו יוצאות מאיזשהו מקום וצועדות למכונית שלנו עם מפתח ביד ב"שלוף", כאילו שאנחנו מוכנות לתקיפה באם נותקף. אני מספרת שאנחנו מעמידות פנים שקיבלנו שיחה ממישהו ואומרות בקול רם - "היי, אני כבר מגיעה ורואה אותך", אנחנו מתקשרות לחברות ומבקשות שתלוונה אותנו לרכב. בשלב הזה, כל הבנות בקהל צוחקות וכל הבנים מביטים זה בזה כאילו גיליתי להם משהו חדש.
כשמדובר בקהל של מפקדים, תמיד בסוף ההרצאה ייגש אליי מפקד ויספר שגם הוא נוהג ללוות את אשתו בטלפון כשהיא מרגישה מעט מפוחדת לצעוד לבדה במקום שומם או חשוך, עד הגיעה למקום בטוח.
זה לא שאנחנו מפוחדות בגללכם. הרי רוב הגברים הם "אבירי הדרך" שלנו, מלווים אותנו למקום חפצנו, ורוב הגברים לא יחשוב בכלל לגעת באשה ללא רצונה. אבל אנחנו פשוט לא יודעות מי אתם. כשאנחנו צועדות בחניון חשוך לכיוון המכונית שלנו, אם מישהו יעבור מולנו ויזרוק לנו איזושהי הערה, אנחנו נפחד. פשוט כי אנחנו לא יודעות מי אתם. אנחנו לא יכולות לדעת אם האדם שמולנו הוא זאב, או כבש, או זאב בעור של כבש. אנחנו פשוט לא יודעות. אז אנחנו מפחדות מכולם.
זה הפך להיות כל-כך שגרתי, שלא מייחסים לזה חשיבות או חושבים על המשמעות. גבר יכול לחשוב שאשתו מעט פחדנית או חרדתית, וזה פשוט חלק משגרת מערכת היחסים. "ממי, אתה יכול להישאר איתי על הקו"? זו שאלה שבשגרה. וזה נראה כאילו שזו שאלה בשגרה הפרטית שלהם, במערכת היחסים שלהם. אבל זו לא. זו שגרת חיינו, של כולנו. אם תשאל כל חבר שלך אם אשתו מבקשת ממנו שיישאר איתה על הקו וילווה אותה עד לבטחה, הסבירות הגבוהה היא שהוא יענה בחיוב.
אם כמעט כל גבר נדרש מתישהו בחייו ללוות אשה קרובה לו, בת זוג, אשתו, אחותו, אמו, זה אומר שכמעט כולנו, נשים, מתישהו, הבנו שיש לנו סיבה לפחד. זה אומר שאנחנו חיות במציאות של טרור. של פחד.
האם לא הגיע הזמן להילחם במציאות הזו יחדיו? האם לא הגיע הזמן שנצעד בביטחה ברחובות, בידיעה שאנחנו שמורות ומוגנות. האם לא הגיע הזמן פשוט להבין את המשמעות ולנסות להילחם בה, יחדיו?
ביקשתי מגברים לכתוב פוסט בפייסבוק. פוסט קצר. "אני שומר". עם או בלי דוגמא. בשביל להבין את השכיחות של השמירה הנדרשת. בשביל להבין את המציאות מנקודת מבטנו. ואולי, אף, כדי לתרום קצת לתחושת הבטחון. להבנה שיש הרבה יותר אבירים מאשר פושעים ארורים.
זהו אינו מאבק נשי. זהו מאבק אנושי. והגיע הזמן לשנות את המציאות. במדינה שבה הפחד מטרור קיים מאז ומתמיד, למעלה מחצי מהאוכלוסייה חיה בפחד נוסף. משהו חייב להשתנות.
שני שטלריד, אימא של עמית וטל. לאחר שחשפה בתקשורת את סיפור האונס האישי שלה והשיקה את ״קמפיין האותיות״ ו״לא לבושה״, היא הקימה את עמותת ״אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית״. מאז היא פעילה במאבק נגד תקיפות מיניות, מלווה מאות נפגעים ומעבירה הרצאות בנושא.
לפנייה לכתב/ת 
