חברותא עם אמיר אבו חמד

יום שני בבוקר. בין פגישת עבודה לשיעור, לוכדות עיניי ידיעה חדשותית קשה, שלמרבה הצער נדחקת מהר לשוליים; שוב התרחש פשע-שנאה בירושלים.

ב"גבעה הצרפתית", השכונה בה גדלתי, נוקבו צמיגי רכבים של תושבים ערבים, ורוססו עליהם הכתובות: "בנימין ריכטר נקמה" (ריכטר הוא מאנשי 'תג מחיר' ששוחרר לאחרונה מהכלא) ו"מוות לערבים".

כדרכי (לפרקים, שהרי אי אפשר לעקוב אחרי כל פשעי השנאה הרבים) אני מבקשת מלירון, העורכת, את הפרטים של אחד הנפגעים שאוכל ללמוד איתו בחברותא את פרשת השבוע.

אני כותבת לאמיר אבו חמד, הנפגע, מייל מתנצל ונבוך ומבקשת לעשות אתו חברותא. להפתעתי זו הייתה תשובתו: "אנחנו לא אמורים להכיר מהקולג'? או שאני טועה".

לא, אמיר לא טעה, ואני הצטמררתי. זה אמיר שמשרדו נמצא במרחק צעדים ספורים משלי. אנחנו עובדים באותו ארגון. השנאה ומחיריה מגיעים אלי הביתה.

'תג תורה' כנגד 'תג מחיר' - אמיר ואני מקיימים חברותא על פרשת השבוע.

אמיר אבו חמד(צילום: תג-מאיר)

מעגלים של פשעי שנאה

אמיר אבו חמד עובד בהיברו יוניון קולג', בפרויקט ששמו 'חדר מורים – זאת ירושלים לזכר שירה בנקי' פרויקט נדיר בנוף הירושלמי המפגיש מורות ומורים ערבים ויהודים מתוך תקווה שהם יציעו גשר ואפשרות לחיים משותפים בעיר שלנו. "את יודעת איך הם ידעו לזהות שהמכונית שלי שייכת לערבי?" לא היה לי מושג ואמיר חשף סיפור מצמרר: "לקראת אירוע ההשקה של תערוכת 'זאת ירושלים' תרגמתי את הנאום של אבא של שירה בנקי ז"ל לערבית. הנאום המתורגם היה במושב האחורי של המכונית שלי, כך ידעו המפגעים שאני ערבי".

האנקדוטה הקטנה הזו מלמדת על מעגל פשעי השנאה ועל הקושי להיאבק בהם. שירה נרצחת בפשע שנאה, והניסיון להנציח את זכרה במעשי שלום, נפגע מפשע שנאה נוסף. דווקא לנוכח המעגל הזה אני רוצה להישבע לעצמי ולילדיי, לחברה הישראלית ולאחווה האנושית: לא ישברו את רוחנו. אנחנו ניצור יחד, נחגוג יחד את האהבה ואת החיים ונלמד יחד תורה. לנו אין אויבות ואויבים. אנחנו לא ניתן לשנאה לנצח.

אחריות על החיים הדתיים

אמיר נולד וגדל בגליל, יש לו תואר בהנדסת תרופות והוא עובד גם בבית החולים הדסה עין כרם. אמיר מגדיר את עצמו כמוסלמי שבחר באופן עצמאי בחיים חילוניים: "בסוף כתה י"א היה לי משבר דתי. קראתי את כל הקוראן, את כל התורה ואת כל הברית החדשה, מתוך תקווה לקבל תשובות לשאלות שלי. רציתי לגלות את אלוהים אבל באף אחד מהספרים האלה לא גיליתי אותו". הלסת שלי צונחת, ואני מתחילה להבין את היתרונות הפוטנציאליים של החיים כמיעוט דתי ולאומי. אמיר אותגר מהסביבה ובכתה י"א הוא קרא את ספרי היסוד של שלושת הדתות המונותאיסטיות. הלוואי עלי בגיל ההוא.

"לאן אלוהים ברח?" אני שואלת אותו "מה שהפריע לי בכל הכתבים הדתיים שקראתי הוא שראיתי כמה הרעיונות של כל הדתות דומים ועדיין נדמה שהן מחפשות את ההבדלים ולא את המחבר ביניהן. אם כל הדתות שייכות לאלוהים, ויש להן כל כך הרבה דברים משותפים למה אנשים מתעקשים לריב על ההבדלים? ואם יש אלוהים למה הוא לא עשה דת אחת שמאחדת את כולם? העולם היה נראה טוב יותר." כך, בכתה י"א, מלא תורות דתיות כרימון, בחר אמיר להיות חילוני.

"ויפוצו אויביך"?

אני קוראת ב'פרשת השבוע' ומצטרפת לתסכול הרוחני של אמיר. בני ישראל מטיילים במדבר עם ארון הברית ובכל תחילת מסע של הארון, אומר משה את הטקסט הבא (במדבר י, לה) "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹֽיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:" פסוק זה זכה, לצערי, לפופולריות רבה ומזמרים אותו בקהילות יהודיות בשעת פתיחת ארון הקודש. אפילו בקהילה הרפורמית בה אני מתפללת שרים את הפסוק המלחמתי הזה בשעה הרוחנית של פתיחת הארון. חבל.

הרי על זה בדיוק מדבר אמיר, על האופן הגס בו מגייסת הקהילה את אלוהים למלחמות אנושיות מיותרות. לאלוהים יש אויבים? לאלוהים יש שונאים? כמה כואבת הבחירה לבקש מאלוהים לשנוא את ברואיו, במקום לבקש ממנו להשכין שלום בין כולנו. הפסוק הפופולרי הזה חושף אותנו בקטנוניותנו. עצוב ומביך לשבח את אלוהים בשירי שנאה.

מלחמת דת?

שנים רבות שאני חושבת שהמאבק הישראלי-פלסטיני הוא סוג של מלחמת דת. אמיר חולק עלי: "הסכסוך לא התחיל כמלחמה דתית ואסור לתת לו להיות כזה. אנשים שמתנגדים לפתרון טריטוריאלי ולפשרות הבינו שגיוס הדת למאבק יתרום לביסוס עמדתם וזה מה שהם עושים. פתאום הר הבית יקר לכולם, פתאום בית מקדש, אדמות קדושות וקברי צדיקים. אם נקפיד לשמור על הסכסוך במסגרת פוליטית ולהפריד אותו מהדת, אולי נצליח להגיע לפתרון.

דוסית שכמותי

בניגוד לאמיר, הנשמה שלי בחרה בחיים הדתיים. לא פעם ולא פעמיים אתן שואלות אותי, ואף מתריסות כנגדי ב'בית המדרש של הטוקבקים' מדוע אני, עם כל הביקורת שלי, לא מניחה כבר לעולם הדתי. מדוע אני לא בוחרת בחילוניות ופוטרת את עצמי ואת הדת מנפתולי החיים המשותפים. שיר קצר ועדין של זלדה מספר, נדמה לי, גם את הסיפור שלי, שחיים חילוניים אינם אפשריים לי:

לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל

מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן

פֶּן יִבְלַע עָנָן

אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי

שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע

אֵין לִי קִיּוּם

בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת

שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.

הדרשנים מושיטים יד לשלום

הבחירה בהומניזם דתי אינה פשוטה ודורשת גם מאמצים פרשניים. בפעם זו בא לעזרתנו מדרש ימי-בינימי הנוטע בפסוק המלחמתי של נסיעת הארון זרעים של שלום: "וינוסו משנאיך מפניך ... מלמד שכל מי ששונא לאדם כאלו שונא למי שאמר והיה העולם.... וכל העוזר להם כאלו עוזר למי שאמר והיה העולם. שנאמר (שופטים ה) לעזרת ה' בגבורים". משנאיך אינם, אם כן, אנשים השנואים על אלוהים כי אם אנשים ששונאים זה את זה. שנאת אדם, על פי מדרש זה, היא שנאה כלפי בורא האדם – אלוהים, ואילו עזרה לזולת היא עזרה לאלוהים.

הרשתות החברתיות - לעזרת ה' בגיבורים

יש גם חלקים אופטימיים בסיפור הזה, והם קשורים דווקא לרשתות החברתיות. מיד עם גילוי כתובות הנאצה והפגיעה ברכבים, פרסם אמיר פוסט בדף הפייסבוק שלו. הפוסט זכה ליותר ממאה שיתופים ולתגובות רבות. בעקבות הפוסט הגיעה התקשורת ולשמחתי גם המשטרה שקראה לאמיר למסור עדות, הסבירה לו איך לקבל פיצוי כספי ונראה שהיא גם באמת מתעניינת במציאת העבריינים. אבל הדבר המרגש ביותר בעיניי אמיר הוא האנשים הרבים שהביעו כאב וצער והתנצלו בפניו. ביום ד' בערב גם הייתה התכנסות גדולה ומרשימה של אנשי 'תג מאיר' ליד ביתו של אמיר.

אמיר סיפר לי בחיוך שבראש המסמך של 'מס רכוש' אותו היה עליו למלא על מנת לקבל פיצוי נכתב: "פעולות איבה נגד ישראל" ומיד הוא הוסיף: "האמת היא, שפשעי השנאה האלה הם פעולות איבה נגד ישראל".

ובבית המדרש של הטוקבקים

אני מקדימה תרופה למכה, שהרי בכל פעם בה אני מקיימת 'תג תורה' ולומדת בחברותא עם מי שנפגעה מפעולות איבה של יהודים, אתן שואלות אותי למה אני מתייחסת לנפגעות ולנפגעים מיהודים ולא ליהודים ויהודיות שנפגעו. בסרטון המצורף אני מציעה את תשובתי.