הריקוד שהבעיר מחדש את אש התשוקה
יריב הציע לדנה להשתתף בקליפ שלו, ומיד הצית מחדש תשוקה שהלכה לאיבוד בתוך השגרה המוכרת והמתישה. קרן ובן זוגה רוקדים עם פרטנרים נפרדים כדי להגביר את הקנאה ותחושת החיזור, ואילו יעל מצאה שדווקא אימוץ של מנהג דתי יכול לעורר מחדש את המיניות שלה. זוגות מספרים כיצד יצקו ריגוש ועניין מחודשים לתוך מערכת היחסים
האויב מספר אחת של הרומנטיקה הוא ללא ספק השגרה היומיומית. היא מתגנבת לאיטה על מנת שלא נבחין בה, ובדרכה החרישית מכרסמת כל חלקה טובה ביחסים. עם חלוף השנים היא נוגסת בריגוש, מחרבת את העניין ומחליפה אותם במקבץ הנחיות פונקציונליות מסוג תביא-תיקח: תביא חלב מהסופר, תיקח את הילדים מהגן. פעולתה של השגרה אמנם שקופה, אך תוצאותיה נראות לעין. אנחנו חיים בחברה שבה האתוס הרומנטי משמש כבסיס ליחסים, כך שהחלל שמותירה מאחוריה השגרה מאיים למוטט את בניין הזוגיות כולו. לפיכך, מוצאים זוגות רבים פתרונות מקוריים כנגד השפעתה השוחקת של השגרה המשמימה, ויוצקים ריגוש ועניין מחודשים לתוך מערכת היחסים.
בזכות הריקוד המצאתי את הזוגיות שלנו מחדש
כשהמוזיקאי יריב בן יהודה כתב את השיר "שגרה ביחסים" על הזוגיות שלו ושל אשתו, הנמצאים בפרק ב' ביחד, הוא החליט ללכת עד הסוף ולמנף את השיר כדי לשבור את שגרת היחסים של השניים. כך מספרת אשתו, דנה קול בן יהודה: "אחרי שיצאתי מנישואים של 15 שנים לא האמנתי שאמצא בן זוג חדש, אז הייתי עסוקה בלחיות את החיים בשבילי ובשביל הילדים שלי. אבל יריב הזמין אותי להופעה שלו ומהר מאד התאהבנו והבנתי שזה-זה. זמן קצר אחרי שהכרנו, אמרתי לו 'בוא נעשה ילד ביחד' והוא לא נבהל מזה. בחתונה שלנו כבר הייתי בחודש חמישי".
"בשנה אחת הספקנו הריון, חתונה, קניית בית וגם אבא שלי נפטר, כך שמה שאיחלתי לשנה השנייה שלנו היה שגרה, ואכן השגרה הגיעה. הייתי צריכה לגדל שלשה ילדים בזמן שאני עצמאית עם עסק ויריב משמש כמנכ"ל חברה. אז היחסים התנקזו להמון סידורים מסוג מי מביא את מי, ומי משלם את החשבונות. הייתי מגיעה לסוף היום עם הלשון בחוץ ונרדמת בתשע מול הטלוויזיה, וזה גומר לך את החיים".
"ואז, יום אחד, בעודי יושבת מול הטלוויזיה, בא אליי יריב ואמר לי שהוא כתב עלינו שיר, והוא רוצה שאככב בתור השחקנית הראשית בקליפ – בתפקיד רקדנית פלמנקו. התגובה הראשונה שלי הייתה 'מה?'. אני אחרי לידה, עייפה, כולי נפוחה, עם שדיים נוטפי חלב ובטן של הריון. הייתי על הפנים. מעולם לא רקדתי פלמנקו, והוא חושב שאני ביונסה כי פעם למדתי בלט בבית ספר. אבל הזוגיות המהממת שלנו לימדה אותי לסמוך עליו, ומזמן כבר החלטתי לתת לו להוביל, אז זרמתי איתו".
"תוך יומיים כבר הייתה מורה לפלמנקו אצלי בסלון, ובמשך שלשה חודשים אינטנסיביים למדתי לרקוד. המורה הגיעה אלי פעמיים-שלוש בשבוע, ובשאר הימים קיבלתי שיעורי בית והתאמנתי לבד. היו הרבה פעמים שקיללתי את יריב. החיים שלנו מספיק עמוסים אז עוד להכניס את הדבר הזה באמצע? למה הוא מביא אותנו למקום הזה? אבל זה עשה את החיים ליותר כיפים והעניק לנו חוויה משותפת. בזכות הריקוד המצאתי את עצמי ואת הזוגיות שלנו מחדש".
"בפלמנקו יש המון תשוקה כי פלמנקו זה אדמה, יש בו משהו שורשי. הוא לימד אותי מה זה להיות חושנית ואיך להיות חושנית זמן כל כך קצר אחרי לידה. בתוך העייפות של אחרי הלידה את לא מצליחה לחשוב בכלל. יש לך מילה ואת לא מבינה איך היא קשורה למילה קודמת שאמרת מרוב שהעייפות סוחפת וקשה. אבל הגוף והנפש מאד מחוברים, וברגע שהגוף מתחיל לזוז ולהרגיש, הוא מייצר את העניין בחיים ומשם מגיעה התשוקה".
"בעקבות השיר הזה גילינו שיצירה משותפת עוזרת לנו לשבור שגרה ביחסים. אבל לא הסתפקנו רק בו והתחלנו לעשות כל מיני דברים כיפים ביחד. למשל, בשבוע שעבר הלכנו לעשות ביחד גרפיטי בפלורנטין. אין צורך לעשות דברים גרנדיוזיים, כמו לנסוע לקריביים, כדי לשבור את השגרה. מה שעושה את העבודה הרבה פעמים הם דווקא הדברים הקטנים".
אני רואה את הנשים שחמות עליו ורוצה אותו יותר
הטקטיקה בה נקטו יריב ודנה בכדי לשבור את השגרה מקבלת חיזוק בדבריה של קרן כהן רייפמן, מטפלת בתנועה ובדרמה המעבירה סדנאות לחיזוק האינטימיות דרך ריקוד. "לריקוד יש 'סגולות רפואיות' ויכולת פלאית להעצים זוגיות, לעורר תשוקה ולהכניס ריגוש לחיים הזוגיים", היא אומרת. קרן הגיעה לעיסוק זה דרך ההתנסות האישית שלה. "אני בזוגיות מזה עשר שנים ואמא כבר שלוש שנים, ומצאתי את עצמי בזוגיות עצובה, משעממת, חסרת תשוקה ועם מעט מאד מין. הפכתי מאישה צבעונית לאמא בשחור לבן".
"השינוי הזה הביא אותי למסע של חקר הזוגיות וחיפוש אחר פתרון שיחזיר לי את הרגשת החופש, הסיפוק, הנאהבות והשייכות, ויחזיר לנו אותנו. תוך זמן קצר גיליתי את רחבת הריקודים של סגנון הקיזומבה, ובעלי התחיל להשקיע בסגנון הבצ'אטה, כשלכל אחד ימים נפרדים בהם הוא רוקד, ויום אחד משותף בו אנו חולקים את רחבת הריקודים בסגנון הזוק הברזילאי".
קרן רואה דווקא את האינטראקציות האינטימיות שנוצרות עם אנשים שאינם בן הזוג, ככלי לשבירת השגרה ולשיפור היחסים עם בן הזוג. "כשאני מגיעה לערב ריקודים אני מתרגשת כמו לפני דייט. איך יהיה? האם יזמינו אותי לרקוד או שאצטרך ליזום בעצמי? לפני שאני יוצאת אני רואה את העיניים הבוחנות של בעלי שמחמיא לי על איך שאני נראית. אני מבחינה שהוא פתאום 'בעניין' ושעוברות לו מחשבות על זה שבעוד זמן קצר גברים נוספים יחמיאו לי או ייהנו מהריקוד איתי".
"על הרחבה אני אוגרת את כל האנרגיות המיניות שלי, כמו קפיץ שנמתח ונמתח ובסוף הערב משוחרר ונורה הישר לתוך זרועותיו של בעלי. אין כמו אישה מרוגשת, מחוזרת ונאהבת שחוזרת לבית המשפחה. וכאשר שנינו על אותה רחבה ואני רואה את כל הנשים שחמות על ריקוד עם בעלי, אני ללא ספק אני רוצה אותו יותר".
המקווה לא משאיר לך ברירה
ה"סוד" של יעל תמר לשבירת שגרה בזוגיות אינו כולל ריקוד או קנאה, אלא דווקא אימוץ פרקטיקה דתית. יעל נשואה מזה שבע שנים, ולה ולבעלה יש שני ילדים, בני חמש ושנתיים. היא מספרת כי היא התחילה ללכת למקווה על מנת לעזור למערכת היחסים שלהם להמשיך להתקיים. "התחלנו את זה בתור משחק כיפי, ולא מהמקום הדתי. ממש עובד הדבר הזה שאסור לגעת במשך 12 יום ואז פתאום חייבים לקיים יחסי מין. אפילו אם ממש עצבניים ויש כלים בכיור, עושים את זה והכל משתפר. זה כמו לחייך כשעצוב לך - זה גורם לך לאושר".
"כשיש לך יותר מילד אחד ואת פשוט כל כך מותשת, זה עוזר כשאת חייבת ללכת ולדאוג לעצמך. לולא המקווה לא הייתי יכולה בחיים למצוא שעה כדי לטבול באמבט, להירגע ולטפל בגוף שלי בלי שמישהו ידפוק לי על הדלת. זה גורם לך להרגיש טוב יותר לגבי עצמך ומכניס אותך לאווירה. ואז את חוזרת הביתה ואת יודעת שאת חייבת לעשות סקס באותו יום, לא משנה עד כמה את עייפה".
"כשאת נכנסת לתוך מערכת יחסים חדשה את לא יודעת איך החיים יהיו בעוד חמש שנים, כשלא יהיה לך כוח לעשות סקס בסופו של יום ארוך, כי לרוב השינה מנצחת. אם לא היה לנו את המקווה היינו תמיד אומרים לעצמנו שנעשה את זה מחר. אני מכירה אנשים שלא עשו סקס במשך חודשים רבים בגלל שזה מה שהם חשבו לעצמם. אבל המקווה לא משאיר לך ברירה".
בניגוד לדנה, שנוקטת ביצירת חוויות זוגיות משותפות כאמצעי לשבירת השגרה, מאמינה יעל כי כל צד בקשר צריך לייצר לעצמו חוויות נפרדות. "כל אדם במערכת היחסים הוא ישות עצמאית, ואם הוא יאבד את עצמו הוא לא יהיה מאושר. אושר מורכב מאירועים שזוכרים, והם לא צריכים להיות משותפים. מכיוון שהרבה ביחד זה שגרה, וגם חופש עם המשפחה זו שגרה, אנחנו נוסעים לחוד לחופשות. אני מרשה לבעלי לטייל עם אבא שלו או עם האחים שלו, ואני לוקחת את הילדים לחופשות לבדי. בתמורה הוא תמך בי כשנסעתי לחו"ל ארבע פעמים השנה. אמנם נסעתי לצורכי עבודה, אבל זה מתיש להיות הורה, ככה שלא משנה כמה קשה הנסיעה זה עדיין כיף כי זה מפלט".
כיזמית שפתחה ארבעה סטארט-אפים, וכעת משקיעה את מרבית זמנה ב-DigiMark, חברה לשיווק דיגיטלי שהקימה, כוללת יעל גם את ההשקעה בקריירה כחלק מאותן חוויות נפרדות. "לכל אחד מאיתנו יש חלום, חלום נפרד, ואנחנו עוזרים אחד לשני להגיע להגשמה עצמית, אפילו אם זה גורם סבל לשני. אנחנו מבינים שאם אחד מאיתנו יפסיק לעבוד על החלום שלו, כל העסק יתמוטט".
"נישואים הם סוג של עסק, כשכל אחד מאיתנו הוא בעל מניות בעתיד של השני. אנחנו משקיעים בו, ויום אחד הוא אמור לתת לנו דיבידנד. וזה אפילו עשוי להיות מהנה לעבוד בינתיים. האהבה שבינינו היא פחות מתוך כבוד לאדם שכל אחד מאיתנו הוא כיום, ויותר מתוך כבוד לפוטנציאל שיש לו. זו לא מערכת היחסים המושלמת שמצטלמת יפה לתמונת הפרופיל – כזו שמבוססת על כבוד ועל הערצה, אלא מעין מכונה שמכוונת למה שצריך להיות כדי להגיע למקום שבו אנחנו רוצים להיות בעתיד, וזה עובד".
