על רוע ורגש
גם בין שתי מדינות, הלב שלנו שייך לאחת ויחידה, אז מה קורה כשהכאב חוצה גבולות? תמי פדרמן על השבוע הקשה של אנגליה
זה משונה ומפתיע להודות, אפילו בפני עצמי, שגל הטרור שפקד את אירופה מצא את דרכו עמוק אל תוך נבכי נשמתי.
למרות שעברו שנים ואולי חיים שלמים מאז שעזבתי את הארץ, אני תמיד מרגישה מחוברת אליה. למדינה שלי, לישראל.
מעולם לא חשתי באמת רגשות לאומיים עמוקים למדינה או ללאום אחר.
למרות שאני דו לאומית, שמרתי רק לה, בסתר ליבי אמונים.
בדרך כלל, הכאב הכי גדול עולה בי כשהפיגוע מתרחש בישראל, כי כי שם זה הכי קרוב, הכי חשוף.
הפעם הכאב חדר את גבולות הארץ ומצאתי את עצמי בוכה, בפעם ראשונה בחיי, בעודי צופה בטקס לקורבנות הטרור בלונדון. אולי כי הפעם הבנתי שהכאב הוא של כולנו, אולי כי הבנתי שזו לא באמת מחווה לקורבנות של לאום או זהות אחת. קורבנות הפיגוע האחרון הם בריטיים, צרפתיים, אוסטרלים, הטרור לא עצר מול אף אחד.
מה שבאמת מפחיד אותי אותי הוא אותו הקונפליקט עתיק יומין, שמתקיים בין שמיים וארץ, עמוק בתוכי. אני כבר מבוגרת מספיק בשביל להבין עד כמה העולם הזה מוטרף. נחשפתי לרוע של העולם, לחוסר הצדק, אפילו לשנאה בין אנשים.
אני יודעת שהחיים הם זמניים ורגעיים. ועדיין, למרות שאני יודעת שאני אאלץ להיפרד מכל זרי הפרחים שאני קונה כל שבוע, אני עדיין מתעקשת לאסוף ולמלא את הבית שלי בנרות ופרחים, כתזכורת לכך שהיופי בחיינו הוא זמני ונדיר. אני מבינה ומקבלת את זה שהכל רגעי, אבל את הרוע והטירוף של אנשים, של ארגונים קיצוניים שמשתמשים באנשים בכדי לזרוע הרס, בשביל ליצר כאוס וגיהינום עלי אדמות, את זה לעולם לא אבין ואולי גם אסרב תמיד לקבל.
מופע המחווה של אריאנה גרנדה לנפגעי הטרור במנצ'סטר עלה יום אחד בלבד אחרי פיגוע הדריסה בלב לונדון. ביחד עם הלונדון ברידג' מצאתי את עצמי שוקעת בנהר הלונדוני ומזילה דמעות מלוחות.
אריאנה גרנדה, שמעולם לא רציתי שהבת הקטנה שלי תחשף למוסיקה שלה, אריאנה גרנדה שתמיד נראתה לי כמו זמרת פרובוקטיבית ולא מעניינת במיוחד פתאום נראתה לי אחרת. אני עדיין מעדיפה ומנסה בכל כוחי להלהיב את הבת שלי עם יצירות כמו Major Tom של דיויד בואי, אבל הפעם גם אריאנה גרנדה הצליחה לרגש אותי. הרשים אותי איך במקום לשקוע בעצב ובתדהמה, היא החליטה להרים את כל השאר עם מופע מחווה מושקע ואמיץ לכל אלה שנהרגו בסיום המופע שלה במנצ’סטר.
מוסיקה היא מימד קסום,אבסטרקטי ואוניברסלי. יש ביכולתה לגשר ולגעת במקומות הכי פגיעים ורגישים. מיליוני אנשים שמעולם לא יפגשו, יוכלו לשמוע את אותו השיר ולהתרגש, לדעת בדיוק על איזו תחושה אותו השיר מתאר.
מוסיקה היא מקור לעוצמה, לחיבור עמוק ומהותי בין אנשים. ״אנחנו יכולים להיות אנשים לגמרי שונים ממקומות שונים בעולם", אמר פעם סולן הפיית'לס מקסי ג'אז, כשסיפק את ההסבר המדויק ביותר לכוחה של מוסיקה. "אנחנו יכולים להיות בעלי גזע, מין ודת שונים. אבל שנינו", אמר, "נשמע את אותו השיר ונדע בדיוק על מה אותו השיר מדבר....״
כל האמנים המשתתפים במופע היו מרשימים, ועדיין, היה משהו בנעורים של גראנדה, בתמימות של ילדה שכנראה עדיין לא לגמרי הבינה מול איזו מפלצת איומה היא נלחמת, וזה נגע בי. העציב אותי.
אולי במובן מסוים אני ילדותית לא פחות מאריאנה גרנדה. כי למרות שאני יודעת ומבינה שיש רוע בעולם הזה, אני מסרבת להאמין בו. אני עדיין בוחרת להיכנע לאותו המרחב שמתקיים בתוכי.
למרות שאין לזה הסבר ואין לכך הגיון, אני מרגישה שיש שמיים שלמים מתחבאים בתוכי. אנשים הם רק בשר ודם, אני מזכירה לעצמי. רק גוף. רק רצף של נסיבות. אנחנו אורחים לרגע בחיים האלה. לרגע אנחנו פה ורגע אחרי, אנחנו כבר נעלמים.
אבל איך זה שיש רגעים בהם נדמה לי שהאינסופי שוכן עמוק בתוכי, בתוך כל אחד הרי יש שמיים, פלנטות וכוכבים. והנה בא חור שחור שמאיים לבלוע את כל היופי הזה. שמבקש להגיד שהכול זה שקר. שהרוע חזק מהכול.
אני לא יודעת, כנראה מעולם לא אדע את כל התשובות לשאלות האלה. ועדיין, אולי כמו ילדה תמימה. אני מאמינה לאריאנה גרנדה כשהיא שרה על ״אי שם מעבר לקשת״. על מקום של טוב. של יופי. אני בוחרת להתבונן ולראות את כפות הידיים, את צמרות העצים, את העיניים הטובות שמביטות בי, את היופי הגדול שנשקף אל מול הקלות הבלתי נסבלת של הקיום.
יתכן שזה שקר אבל זה מרגיש לי אמיתי.
שהיופי והאמת תמיד ינצחו. לפחות אצלי.
ולכן, למרות הידיעה וההכרה בצד האפל שמתקיים בעולם הזה, אני בוחרת בטוב.
אני ממשיכה לנסות ולחיות כל יום וכל רגע קצת יותר טוב מקודמו ולמרות החושך הגדול שבחוץ אני בוחרת להדליק נר ולראות את האור. אני מסרבת לתת לטרור להשכיח ממני את כל היופי.
את הפואטיקה הגדולה בתוך הבנאליות הנפלאה הזאת של חיינו.
חיינו הקסומים והכל כך, כל כך זמניים ופגיעים.
