חיזור גורלי
צלמת הטבע עדית מרקין, מהנדסת מרמת גן, יצאה למסע חורפי ומושלג בסבלברד בעקבות דובי הקוטב. במהלך הפלגה בים גרינלנד הסוער בטמפרטורה שהגיעה למינוס 55 מעלות, היא עקבה במשך שלושה ימים קפואים אחר זוג דובי קוטב שהיו עסוקים בחיזור
לפני שלושה חודשים יצאתי למסע הצילום השלישי שלי בסבלברד והראשון בחורף שם. קיוויתי שסוף סוף יעלה בידי לראות דובי קוטב מקרוב.
מדוע סבלברד? משום שיודעי דבר טוענים שזהו המקום הטוב ביותר לצילום דובי קוטב ולמה בתקופה זאת, הנחשבת לקרה ביותר שם? ראשית, משום שבמרץ האור בסבלברד הוא היפה ביותר בשנה וזו התקופה החשובה במחזור הרבייה של דובי הקוטב.
הגורים הרכים יוצאים מהמאורה לראשונה בחייהם, ומתחילים לצעוד עם אמם לעבר ים הקרח, וכן, הזכרים הבוגרים מתחילים בחיזור אחר הנקבות.
בימים הראשונים צילמתי לבדי בעיר Longyearbyen ובסביבתה, ככל שתנאי מזג האוויר הקשה איפשרו לי. צילמתי את הנוף, אייל סבלברד ואת פעילויות תרבות הפנאי של התושבים.
לאחר מכן, יצאתי עם קבוצה בינלאומית של צלמים למסע בספינה קטנה שוברת קרח, לאורך החוף המערבי של שפיצברגן, הגדול מבין איי סבלברד.
המסע היה אתגר פיזי רציני עבורי, בעיקר בשל תנאי מזג האוויר הקיצוניים ותנאי הים. "בעיר" Longyearbyen ובאזור הקרוב אליה, הטמפרטורות נעו ביום בין מינוס 10 למינוס 20 (מלבד אפקט הרוח).
כמו-כן, שלג ירד כמעט כל הזמן. במהלך המסע בים, הטמפרטורות נעו בין מינוס 27 למינוס 32 (מלבד אפקט הרוח). בוקר אחד אף נמדדה ליד הגשר טמפרטורה של מינוס 55 (כולל אפקט הרוח).
גם ים גרינלנד היה סוער רב הזמן. על-אף שהייתי מצוידת היטב מכף רגל ועד ראש, סבלתי מכאבים עזים באצבעות כפות הידיים. הכפפות המיוחדות והמחממים הכימיים היו ללא הועיל. כל לחיצה על אחד מכפתורי המצלמה, הייתה כרוכה בייסורים. בשל התנאים, רוב הצילומים צולמו ביד חופשית וללא חצובה.
אתגר נוסף ובלתי צפוי היה לקראת סוף המסע באמצע שום מקום בים גרינלנד, כאשר נפצעתי על הסיפון. היה זה סיפור דרמטי רצוף מעשי ניסים, שנראה שהסתיים בטוב.
גולת הכותרת של המסע הייתה בראש וראשונה נופי בראשית המדהימים ועצרי הנשימה, בכל תנאי מזג אוויר. הרים וגבעות בלבן, ולמרגלותיהם פרושים מרבדי קרח הנראים כתחרה. בשעות בהם הנוף נצבע בצבעי פסטל של ורוד וסגול בהירים, מצאתי את הנוף ממכר.
במהלך המסע הבנו שנדיר מאוד לראות בחורף בעלי חיים לאורך החופים. במזל גדול, הצלחנו לצפות בזוג של דובי קוטב בחיזור על ים הקרח בפיורד בדרום מערב שפיצברגן (Samarin Bay).
הייתי הראשונה לראות אותם מהגשר. בתחילה ההתרשמות הייתה שמדובר בדובה וגור, אולם ככל שהספינה התקרבה, הבנו שמדובר בזכר גדול במיוחד (המשקל האופייני 650 ק"ג), ובנקבה קטנה עם משדר מעקב (משקל האופייני 150-250 ק"ג).
לפי אמנה בינלאומית, מותר לכלי שיט לשבור את הקרח בים הפתוח בלבד. לפיכך הצפייה שלנו בדובים נעשתה ממרחק רב. קיווינו שהדובים יגלו עניין בספינה ויתקרבו אליה, ולכן נשארנו במקום יחד אתם.
רוב הזמן, הזוג נמנם זה לצד זה. אחת לכמה שעות, הזוג קם ונע יחד בתנועה מעגלית איטית או בקפיצות, תוך שמירה על קשר עין וגילויי חיבה. במהלך הלילה הראשון לשהייתנו במקום, הצוות שבגשר הבחין בקרב בין הזכר לבין זכר נוסף, שהגיע למקום.
כשקמנו בבוקר, ראינו את הזכר "שלנו" עומד פצוע לצד זוגתו, ואילו הזכר הנוסף נס למרחקים. הקרבות בין הזכרים בתקופת הרבייה נעוצים בעובדה, שמחזור הרבייה של הנקבה נמשך שלוש שנים, ולכן על כל נקבה מתחרים שלושה זכרים.
בבוקר השני כשיצאתי לסיפון בארבע לפנות בוקר, התאכזבתי לגלות כי הזוג נעלם. יודעי דבר טוענים, שבדרך כלל הזוגיות של דובי הקוטב נמשכת לכל היותר כמה שבועות. לאחר מכן, הנקבה ההריונית צריכה להעלות במשקלה כ-200 ק"ג, כדי להעמיד צאצאים, ואילו הזכר ממשיך בחייו היחידניים.
שמונה חודשים לאחר מכן, צפויה הנקבה להמליט במאורה, אותה היא מכינה על צלע הר או בתלולית שלג, בדרך כלל בחודש אוגוסט. אל המאורה היא נכנסת בחודש אוקטובר.
על-אף כל הקשיים, המסע הותיר בי רושם עמוק וטוב, בעיקר בשל הטבע המדהים של עולם מדהים הולך ונעלם, האנשים הנפלאים שפגשתי, וכמובן האתגרים שהייתי צריכה להתמודד איתם.
לאתר של עדית מרקין
לפנייה לכתב/ת 
