אולסטאר 2017 / סיכום משחק מספר 4
עם ניקוד גבוה, לילה שובר שיאי קליעה וקצב רצחני, מסתבר שאפשר ליצור משחק אולסטאר עם הגנות - על הבמה הכי לחוצה בעולם, במשחק שהוא בבואה לעולם הכדורסל של 2017. שרון דוידוביץ' מסכם ערב נדיר
זה היה במשחק האולסטאר של 2002. טרייסי מגריידי דהר מצד לצד ופתאום, בלי שאיש היה מוכן, זרק את הכדור במכוון אל הקרש, עלה ל"ריבאונד" וסיים בדאנק מהדהד. זו הייתה הפעם הראשונה (או לפחות הראשונה הזכורה) שעולם הכדורסל ראה שחקן מוסר לעצמו אלי-הופ. וזה קרה במשחק חגיגי נטול הגנות.
15 שנה אחר כך, לברון ג'יימס דהר מצד לצד, זרק את הכדור במכוון לקרש וסיים בדאנק. הוא עשה זאת בפתיחת המחצית השנייה של גמר NBA, עם הגנות, עם אגרסיביות, עם קבוצה שחייבת לנצח, בשיא הלחץ.
וכך התגלגל לו עולם הכדורסל ב-15 שנים - למקום בו הגמר הוא משחק אולסטאר עם הגנות.
בניצחון 116:137 על גולדן סטייט, קליבלנד רשמה 86 נקודות בחצי הראשון - הכי הרבה בהיסטוריה למחצית. לא של גמר, אלא של 70 שנות פלייאוף. ב-10 השנים האחרונות למשל, 13 פעמים קבוצה קלעה בגמר 85 נקודות ומטה. במשחק שלם.
אחרי משחק 1 ו-2 כולם המליצו לקליבלנד להוריד קצב, אמרו שאין להם סיכוי מול הריצות של הווריורס, אבל הם לא יכולים. זה לא ה-DNA שלהם, זה כבר לא ב-DNA של הליגה (למעט אולי 2-3 קבוצות).
היא צלפה 24 שלשות - שיא כל הזמנים בגמר ומרחק שלשה משיא כל הזמנים ב-NBA. היא יצרה קצב היסטרי של 174 זריקות שדה לשתי הקבוצות (חשוב לציין - זריקות שנעצרו בעבירה כלל לא נספרות כזריקה) וממוצע של 3.6 זריקות לדקה. כאילו מישהו לחץ על פורוורד בשלט ושכח להחזיר למהירות הרגילה. כיף או לא? זה כבר עניין סובייקטיבי.
ואולי ה-NBA של 2017 היא בבואה ל-2017 והעולם הכאוטי סביבנו. הכל מהיר, פנאטי. או שאתה עומד בקצב, או שאתה בחוץ, אין מקום לאיטיים. אולי רק סגנון משחק כזה ישאיר אותנו ב-2017 מרותקים למסך. אם פעם תרבות הצפייה בספורט כללה כורסא-מסך-פיצוחים, היום כבר מדובר בכורסא-מסך-פיצוחים-פייסבוק-טוויטר-ציוצים-לייקים-ווטסאפ. רק קצב כזה יגרום לנו להתחרט שאי פעם הורדנו ראש מהמסך.
הזריקה החשובה בכדורסל?
בין השלשות והמתפרצות, נשכחה לה הזריקה החשובה בכדורסל - העונשין. זו לא רק היכולת ליצור נקודה, שתיים או שלוש ממצב חופשי, אלא האפקט. האפשרות להאט את המשחק, לעצור מומנטום, לקחת דקה של נשימה ומנוחה.
קליבלנד גררה את גולדן סטייט למשחק אגרסיבי, כמו שגמר צריך להיות, עם 67 זריקות עונשין משותפות (וואי, זה היה משחק ארוך...ותודה לשופטים על תצוגה מחפירה ולא החלטית. לשני הצדדים). וזה היה קריטי, כי אחרי עונשין כמעט אי אפשר לרוץ למתפרצת - וכאן המפתח של הקאבס. מ-26 נקודות, 33, ו-40 במתפרצת במשחקים 1 עד 3, היום הווריורס נתקעו על 7 נקודות בלבד.
הקאבס שיחקו חכם בהתקפה. כי ברגע שחודרים יותר פנימה, שני דברים עיקריים עתידים להתרחש: או שתסחט עבירה, או שתצופף את ההגנה ותשאיר מישהו פנוי על השלוש. 18 זריקות חופשיות כאלה היו לקליבלנד מחוץ לקשת. לא פלא שאחר כך קולעים ב-53 אחוז מהשדה.
ואפשר לדבר שוב על לברון עם טריפל דאבל 9 בקריירה בגמר (הכי הרבה בהיסטוריה), על ההשפעה שלו שוב (32+ איתו, 11- בלעדיו), או על קיירי ארווינג ששוב זורח במשחק הדחה (40 נק'), או ג'יי. אר. סמית' עם 5 שלשות חשובות. אבל כדי להבין מה השתנה, צריך לדבר על טריסטן תומפסון.
אחרי שרשם רק 11 ריבאונדים ב-3 המשחקים הראשונים, הוא הוריד 10 כאלה הלילה, כולל 4 בהתקפה ברבע הראשון שהובילו לנקודות חשובות בזדמנות שנייה. הוא ירד נפלא להגנה ומנע פעמיים מדוראנט סלים קלים, הוא הוביל תפיסה הגנתית שונה, הוא הרביץ, קיבל מכות, עיצבן, התעצבן - בדיוק מה שסדרת גמר צריכה. את "הקורט ראמביס" שלה, אם תרצו.
קליבלנד הצילה לעצמה את הכבוד הלילה, לא רק בניצחון, אלא בצורה בה שיחקה. ועדיין קשה לראות את גולדן סטייט שומטת את זה. הרי ידוע שאף קבוצה בפלייאוף מעולם לא חזרה מ-3:0. מצד שני - קבוצה אחת כבר חזרה מפיגור 3:1. קוראים לה קליבלנד.
לפנייה לכתב/ת 
