"באתי לביטוח לאומי והחזרתי את קצבת הנכות לפקידה"

עד שהיה בן 16, ניהל שלומי פדוריאנו חיים רגילים לגמרי. הוא למד בבית הספר התיכון בעירו נהריה, בילה עם חברים, שיחק כדורסל ועבד כדי לממן את האביזרים לאופניים שעליהם אהב לרכוב כספורטאי מצטיין בנבחרת ישראל לנוער.

וכמו בכל הקלישאות, בוקר אחד החיים של שלומי התהפכו, ומנער בריא לחלוטין הוא הפך לאדם חולה שמצבו הבריאותי הולך ומידרדר מרגע לרגע. "התעוררתי יום אחד עם עיניים נפוחות מאוד", מספר שלומי בראיון ל-ynet, לרגל בחירתו להעניק את פרס רמב"ם על תרומה לרפואה בוועידת הפסגה השנתית שהתקיימה החודש. "אני ואימא שלי חשבנו בהתחלה שמדובר בעקיצת חרק או בדלקת עיניים. אימא אפילו ניסתה להניח לי רטיות של תה על העיניים כדי להוריד את הנפיחות. אבל כשהתופעה חזרה שוב ושוב, הבנו שיש בעיה".

תוצאותיה של סדרת הבדיקות ששלומי עבר לא היו מעודדות. החלבון בשתן היה גבוה, מדדי לחץ הדם הרקיעו שחקים והכליות לא תפקדו. "הביופסיה הראתה שחיידק מסוג סטרפטוקוק 'התיישב' לי על הכליות", הוא משחזר. "מדד הקריאטנין היה גבוה והתחלתי דיאטה מיוחדת, דלה בנתרן ובחלבון".

מנער בריא, לאדם שבריאותו הולכת ומידרדרת. פדוריאנו

בחודשים הבאים התחיל שלומי להרגיש את השינויים שחלו בחייו. "הפנים שלי היו נפוחות וגם הקרסוליים, היו לי בצקות ברגליים, נעדרתי מהלימודים במשך ימים שלמים. יכולתי להמשיך לעשות ספורט אבל לא הגעתי לאותן תוצאות כמו קודם והייתי מתוסכל. היכולת שלי הייתה מוגבלת, היכולת של השרירים לגדול הייתה מוגבלת".

על אף החולשה, לחץ הדם הגבוה ותחושת העייפות שלומי לא ויתר על הספורט והמשיך להתאמן. "אני לא יודע איך הייתי מתמודד נפשית עם המצב החדש הזה אלמלא הספורט", הוא אומר. "האימונים ממש החזיקו אותי, פיזית וגם נפשית, גם כשהייתי נפוח וחלש".

כששלומי הגיע לרמב"ם, זה כבר היה ברור. הצוות הרפואי (בראשות פרופסור קרל סקורצקי וד"ר ראווי רמדאן) היה החלטי בדבריו: הדרך היחידה להציל את חייו היא תרומת כליה מאחד ההורים. כשהיה בן 18 עבר שלומי ניתוח השתלת כליה שתרמה לו אמו.

אנשים לא זיהו אותי: 22 קילוגרם יותר אחרי ההשתלה

"זאת היתה תקופה קשה מאוד", מספר שלומי על החודשים שאחרי ההשתלה, "כל החברים מהתיכון התגייסו, כולם צברו חוויות והתקדמו עם החיים ואני נשארתי בבית וניסיתי להשתקם. לא ראיתי את האופק, איבדתי את הספונטניות כי נדרשתי למעקב רפואי צמוד, כשברקע כל הזמן ליווה אותי החשש מדחיית הכליה".

גם המשקל העודף ששלומי העלה בעקבות הניתוח לא עזר לתחושת הערך העצמי שלו ולמצבו הנפשי. "עליתי 22 קילוגרמים בתקופה הזאת. נטלתי כמות גדולה של סטרואידים והתגבר לי התאבון. אכלתי המון, עליתי במשקל, לא יכולתי לעסוק בפעילות כמו שהייתי רגיל. הרגשתי מוזר, כאילו יש לי איבר זר בבטן. חייתי בפחדים.

"זאת הייתה תקופה שאנשים בעיר שלי, שגדלתי בה, לא זיהו אותי ברחוב כי עליתי כל כך במשקל. פעם הלכתי עם אחותי ביום כיפור, זה יום שכולם מסתובבים בחוץ. אנשים שמכירים אותי מילדות שאלו את אחותי מי זה הבחור שמסתובב איתה. זה היה מוזר".

איבדתי את הספונטניות, לא ראיתי אופק. פאדוריאנו, לפני הניתוח

אבל לאט-לאט, עם החודשים שעברו, נבט בשלומי הרצון לשינוי. "אחרי ניתוח כזה אתה מתחיל לייצר את החיים בהתאם לאג'נדה שלך", הוא אומר. "החיים הופכים להיות פתאום הרבה יותר מתוכננים. אתה לא יכול לעשות דברים שעשית קודם, ואני הייתי מופרע. אהבתי לעשות שטויות. אי אפשר היה לעשות את זה יותר. הייתי חייב להשתנות. בכל מקרה, דבר כזה נותן לך פרופורציות על החיים. כמה שהיה לי קשה, הזכרתי לעצמי שתמיד יש מקרים הרבה יותר גרועים.

שלומי החליט שהוא מתחיל להתאושש והחל לקרוא ספרים, להאזין למוזיקה מרגיעה ולעסוק במדיטציה. "אבל אחרי כמה חודשים הבנתי שמדיטציה זה נחמד, אבל לא מספיק. התחלתי לעשות הליכות ארוכות על החוף בשעות הלילה. לא רציתי שאנשים יראו אותי, אז הלכתי בשעות מאוחרות על רצועת החוף שבין נהריה לאכזיב. כל פעם הוספתי עוד כמה עשרות מטרים, ובסוף גם רצתי קצת. זאת הייתה הדרך שלי לנשום אוויר, לסדר את המחשבות, לבחון מה אני רוצה לעשות.

"בשלב כלשהו קניתי חגורת בטן, שתחזיק לי את האזור של הניתוח כדי שלא יקפוץ. עשיתי ריצה-הליכה, ואחרי כמה חודשים עליתי בפעם הראשונה על האופניים. ההרגשה הייתה קשה מאוד. כאילו זאת פעם ראשונה שאני עולה על אופניים. זה היה מוזר. כאילו יש לי בטן עודפת. לא הסתדר לי הכיסא, כלום לא הסתדר".

אל תוותרו על הספורט

"לא הצלחתי לפדל", ממשיך שלומי ונזכר, בתוספת של לא מעט הומור, בתקופה הקשה שעברה עליו לפני יותר מעשרים שנה. "אפילו זקנה עם קלנועית עקפה אותי. אמרתי לעצמי 'איפה הייתי לפני כמה חודשים ואיפה אני היום'. כל יום עשיתי עוד קילומטר, עד שעשיתי עשרות, והורדתי את כל המשקל העודף".

היה אתך מישהו שתמך בך בתקופה ההיא? 

"היה לי מאמן בשם גולן שלמון. הוא היה אלוף ישראל ברכיבה על אופניים ונהרג על הכביש בזמן רכיבה ב-2005. הוא ליווה אותי באותה תקופה, בנה לי תוכנית אימונים, עשה איתי הכל".

לא הצלחתי לפדל, כאילו עליתי על האופניים בפעם הראשונה. פאדוריאנו

מה היית רוצה לומר היום למישהו שנמצא בסיטואציה דומה לזאת שהיית בה אז?

"חשוב לי לומר - אל תוותרו על הספורט. אם אדם מוגבל פיזית במשהו מסוים, שיעשה משהו אחר. תעשו אדפטציה לענף שאתם כן יכולים לעשות. בתקופה מסוימת אחרי ההשתלה סבלתי מגאוט, הבוהן ברגל התנפחה לי מאוד ולא יכולתי לנעול נעלי רכיבה, אז הלכתי לשחות. עשיתי תהליך של הסתגלות למצב. שחרור אנדורפינים שקורה בספורט הוא חשוב מאוד ברמה המנטלית של ההתגברות על מחלה.

"אני גם רוצה להגיד למי שעובר השתלת כליה - מושתל כליה זה לא 'חיים סבבה'. צריך להקפיד על זמני נטילת התרופות, להיות מאוד מדויק, אסור להפסיד בדיקות. תמיד צריך להישאר תחת השגחה. היום אני יודע שהעובדה שלא ויתרתי על פעילות גופנית החזירה לי את האמונה ביכולות שלי.

לא מעוניין לקבל קצבת נכות

עם החזרה לפעילות גופנית, החליט שלומי לשקם את חייו ולצאת לעבוד. "החלטתי שאני לא מעוניין לקבל קצבת נכות מביטוח לאומי כמו כל המושתלים בארץ, עברתי קורס מצילים ועבדתי בתחום. את הקצבה מביטוח לאומי החזרתי במלואה. אני חייב לציין שהרגע בו החזרתי לפקידה אלפי שקלים היה אחד הרגעים המספקים בחיי. למרות זאת אני חושב שהמדינה צריכה לעזור לאנשים שעברו השתלות איברים ולתמרץ אותם לצאת לעבודה באמצעות כסף או הטבות אחרות.

"זה לא חיים בסבבה". לא מעוניין לקבל קצבה מביטוח לאומי

"בשלבים האלה התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי, והחלטתי שאם אני מסוגל לצאת ולרכוב ולהתאמן כל יום בחמש לפנות בוקר, אז אני מסוגל להשתתף באליפות עולם למושתלי כליה, ובקיץ 2001 נסעתי ליפן והגעתי במקום השביעי הכללי במירוץ 85 ק"מ. במקביל, החלטתי ללמוד מנהל עסקים ולהתחיל לבנות לעצמי קריירה מקצועית לצד זו של הספורט".

במהלך הלימודים הכיר שלומי את שירלי, שהפכה להיות אשתו. "הכרנו באוניברסיטה, התחתנו ונולדו לנו שני בנים מקסימים. בהמשך סיימתי בהצלחה לימודי קידום בריאות וחדרי כושר בווינגייט. שום דבר לא מובן מאליו מבחינתי. לא הפעילות שאני מסוגל לעשות ולא הקריירה שהצלחתי לבנות לעצמי".

היום שלומי עובד כמנהל מכירות בחברה גדולה, והמעסיק שלו יודע על מצבו הרפואי ותומך בו. "אבל אני חייב לומר שבמקומות עבודה קודמים לא העזתי לספר, לא רציתי שיתייגו אותי כחולה או נכה. חשוב להבין שכל מי שמכיר אותי היום, 20 שנה לאחר הניתוח, לא מסוגל להאמין שזאת הדרך שעברתי.

"למרות שניצחתי וחזרתי לפעילות מלאה עדיין אני חייב להיות במעקב רפואי, בדיקות לחץ דם קבועות ותרופות, אבל אני חי את חיי כפי שאני מאמין שאני צריך לחיות. אני מאמין שניתן לפרוץ כל חומה ומחסום עם מספיק כוח רצון, מי שרוצה לבחור בחיים מייצר לעצמו הזדמנויות לזכות בהם".