שחקני הנבחרת עושים טובה שהם משחקים
השחקנים האלבנים לימדו את שחקני הנבחרת שלנו איך מעריכים את המדים הלאומיים. ההרגשה הייתה כאילו לנבחרת אחת באמת אכפת ולשנייה לא מזיז בכלל מה יקרה
השחקנים האלבנים לימדו את שחקני הנבחרת שלנו איך מעריכים את המדים הלאומיים. ההרגשה הייתה כאילו לנבחרת אחת באמת אכפת ולשנייה לא מזיז בכלל מה יקרה. עבור שחקני ישראל, הזימון לנבחרת הפך למועקה ולא לשמחה.
שיהיה ברור, אלישע לוי הוא לא מאמן גדול והוא אכן אחד האשמים במצב הקיים. לא בטוח שהוא ראוי לאמן את הנבחרת בכלל. לא ראוי להרים ידיים מלכתחילה ולהגיד שממנים את אלישע לוי כי גם ככה אין מי שיצליח להעלות את הנבחרת למונדיאל. שמעתי כל כך הרבה פעמים את המשפט הבא. "איזה בושה שאלבניה עלו ליורו ואנחנו לא". עכשיו כל מי שאמר את המשפט הזה קיבל תשובה.
ההפסד של הנבחרת
בחיפה ראינו שתי נבחרות (למרות שהשחקנים בכחול נראו לי כמו אשליה ושהם לא באמת עומדים שם). אחת שהשחקנים שלה מעריכים את איפה שהם נמצאים ורוצים להצליח ולהביא גאווה למדינה שלהם, ונבחרת שנייה שלשחקנים שלה לא אכפת מכלום והם עושים טובה שהם משחקים. שלא נדבר על חלק מהשחקנים שהמציאו פציעות כי כל כך לא בא להם ללבוש את המדים הלאומיים.
אלמוג כהן התחנן לקבל זימון מאלישע, ואיך הוא מחזיר לו? בהופעה זוועתית. אבל למה אני מצביע על שחקן אחד? כל השחקנים שלבשו את המדים הלאומיים צריכים בעיקר להתבייש, אבל גם ללמוד. ללמוד איך נראית נבחרת אמיתית, נבחרת מגובשת בה אכפת לשחקנים זה מזה, שאכפת לה מהעם שיושב ורואה אותה בבית. רוב שחקני אלבניה אלמוניים, כאלה שאף אחד לא מכיר, אבל נבחרת זה לא תמיד עניין של יכולת אישית, זה יותר עניין של ביחד, עניין של להיות שם ולתת את הכל, להראות שאתה מעריך את איפה שאתה נמצא ושבאמת אכפת לך.
ערן זהבי באמת ניסה לתת הכל, אבל מה לעשות - כשאתה משחק בליגה שלך, מול הגנות ברמה של ליגת שכונות, אתה נהיה חלש ורואים את זה כשאתה משחק נגד שחקנים טובים יותר. נבחרת ישראל תקועה כבר שנים באותו המקום, מקום של כישלון ומקום שממנו אף אחד לא מבטיח לעלות. אף אחד לא חשב בכלל על זה שהנבחרת תסיים במקום השני או הראשון בבית, אבל לפחות להראות סימני אכפתיות, סימני מלחמה, סימני רצון. איך זה הגיוני ששחקנים עושים טובה? איך זה הגיוני שלפי שפת הגוף של השחקנים רואים בכל רגע נתון במשחק שהם לא נותנים הכל? איפה האש בעיניים?
אני מקווה שהשחקנים קלטו את חלק מהיציעים הריקים בסמי עופר. היציעים הריקים הללו מוכיחים שכשהמון אוהדים מגיעים למשחקי הנבחרת זה לא כדי לראות את השחקנים בכחול לבן, אלא כדי לראות את הכוכבים הנוצצים אצל היריבה. אולי כשהשחקנים יתחילו להילחם אז יהיה רצון לראות אותם מקרוב במגרש.
אף אחד לא מתלונן על הכישלון שבדרך, אבל אם כבר נכשלים, אז תעשו את זה אחרי מלחמה, אחרי שהוכחתם שאתם גאים במקומכם ושאכפת לכם מהתוצאות ומכל מה שקורה מסביבכם. אוהדי נבחרת אלבניה יצאו מאוד שמחים מהמשחק, למרות שהם יודעים שלנבחרת שלהם אין סיכוי לסיים במקום השני או הראשון, אבל הם ראו מלחמה, ראו שחקנים שאכפת להם, שחקנים שייתנו הכול כדי ללבוש את המדים הלאומיים ומזה צריך ללמוד. אסור להיות יהירים.
לפנייה לכתב/ת 
ערן זהבי
צילום: עוז מועלם
מומלצים
