ביקורת סרט: "הצלף" - במלחמה הזאת הפסדנו
"הצלף", המתמקד לכל אורכו בחייל אמריקני הנמצא במצור של צלף עיראקי, היה יכול להיות סרט מלחמה-אימה מבריק. אבל חוויית צפייה קשה ומלחמה פסיכולוגית מדשדשת הופכים אותו בסופו של דבר למותחן לא אפקטיבי
חלק ניכר מסרטי המלחמה פועלים באופן אמביוולנטי. מצד אחד הם עוסקים בפעילות המחרידה של קטל בני אדם, עם כל שמשתמע מכך מבחינה מוסרית ופסיכולוגית. מנגד, חלק ניכר מהם מציע ריגושים של מתח, ודרגה כזו או אחרת של חוויית העוצמה של טכנולוגיות המלחמה. הבמאי דאג לימן מבין זאת היטב, אך כאשר הוא מביים את "הצלף" ("The Wall"), דרמה אינטימית של מצור פיזי ופסיכולוגי בשעת מלחמה, הוא לא מצליח לשמר את המתח ושולל מהקהל את הממד המרגש של סיטואציית המלחמה.
ביקורות קולנוע נוספות:
מאז מלחמת עיראק השנייה הקולנוע האמריקני ייצר לא מעט סרטים אינטימיים-קלסטרופוביים שבהם דמויות נתונות במצור. חלקם קשורים למלחמה באופן ישיר ("קבור" עם ראיין ריינולדס מ-2010) וחלקם הם שיקוף של מצב תרבותי רחב יותר (מ"תא טלפון" עם קולין פארל מ-2003, דרך סדרת סרטי "המסור" שהחלה ב-2004, ועד "ספליט" מ-2017 של מ. נייט שאמלאן).
מעבר לאופן המשוער בו סרטים אלו מציפים תחושות המהדהדות בתרבות, הם גם מרכיב מתבקש בתוך המערכת הכלכלית בהוליווד העכשווית. הפקות אדירות תקציב גרמו להיעלמותם של סרטים בתקציב בינוני (כלומר - כמה עשרות מיליוני דולרים). הסרטים האינטימיים-קלסטרופוביים שואבים את האפקט הפסיכולוגי שלהם מצמצום במספר הדמויות והלוקיישנים. כשזה נעשה היטב, לפחות לפי תפיסת הקהל הרחב, יחסי עלות ההפקה/הכנסה יכולים להיות מרשימים במיוחד.
"הצלף" משתמש בסיטואציה מלחמתית של מצור אינטימי, ושואף לבנות מנגנון מתח יעיל. כמו כן, הוא מנסה לפעול כתמצות סמלי של מצב הלחימה הספציפי. הוא עושה זאת באמצעות התמקדות בסיטואציה אחת לכל אורך הסרט: חייל אמריקני הנמצא במצור של צלף עיראקי. אך כמה משפטים מקנטרים שנזרקים לעבר החייל האמריקני במהלך הסרט אינם מספיקים כדי לבסס אמירה פוליטית בעלת ערך. הסרט צריך להיבחן, לכן, כמכונת מתח הפועלת בחיבור הז'אנרי בין מלחמה ואימה.
סמל אלן אייזק (אהרון טיילור-ג'ונסון) וסמל ראשון שיין מת'יוז (ג'ון סנה) מגיעים לאתר שבו פועלים שעבדו על קו של צינור נפט נקטלו ע"י צלף (בסלנג החיילים הם מכנים את הצלף שהפליא לדייק כ"ג'ובה"). אף על פי שהשניים חיכו זמן רב עד שמת'יוז יוצא מעמדת המסתור ונכנס לעומק השטח, מתברר שלצלף הייתה סבלנות רבה יותר. הוא פוגע במת'יוז, ספק הורג אותו. בנוסף, הוא מצליח לפגוע ברגלו של אייזק וללכוד אותו מאחורי קיר לא גבוה ולא ארוך במיוחד. מנקודה זו 70 הדקות הבאות של הסרט הלא ארוך (81 דקות בכללותו) יוקדשו לניסיון של אייזיק לשרוד בסיטואציה. בעודו לכוד מאחורי הקיר הוא מנהל שיחה במערכת הקשר עם הצלף הבלתי נראה. אלו 70 דקות ארוכות במיוחד.
דאג לימן צבר כמה וכמה סרטים מרשימים בקריירה שלו. בין אם זו הקומדיה הקאלטית "סווינגרס" (1996), החלק הראשון בסדרת ג'ייסון בורן "זהות כפולה" (2002), או סרט המלחמה-מדע בדיוני המוצלח בכיכובו של תום קרוז "קצה המחר" (2014). בדרך להפקת האולפן הגדולה הבאה שלו (עיבוד לסדרת ספרי "כאוס מהלך" של פטריק נס) הוא עצר בסרט קטנטן בתקציבו (3 מיליון) ונועז בכוונותיו בפרמטרים של הקולנוע העכשווי.
לימן הוא במאי מיומן. הוא מכניס את הצופים לחוויה של השמש הקופחת וכמויות האבק האינסופיות של המדבר. אין ספק שהסרט מעוניין לעורר מצוקה בצופים ובכך הוא, ללא ספק, מצליח. אבל בעוד מצוקה זו מקובלת בסרטי אימה, ולעיתים מתגמלת את יוצרי הסרטים ביד רחבה, יש בעיה כאשר מדובר על בן כלאיים של אימה ומלחמה.
הצלף העיראקי הוא איום שהאפקטיביות שלו גובלת בעל טבעי. הסבלנות, מהירות הצליפה, יכולת ההסתתרות. יותר מכך, יש בדמות יכולת יוצאת דופן של תפעול לוחמה פסיכולוגית כנגד האמריקני הנצור, וביצוע מניפולציות, גם טכנולוגיות, במידע שהחייל - ועמו הצופים - מקבלים.
במהלך סצנת המתקפה המפורסמת על המרכבה בסרטו של ג'ון פורד "מרכבת הדואר" (1939) ניתן להבין את הקשר בין הבחירות הסגנוניות והעמדה האידיאולוגית של ייצוג האויב. פורד מציג את האינדיאנים מסתערים ונקטלים, אך בשונה מהלבנים לא מתקרב לפניהם או מציג את רגשותיהם. זוהי דוגמה קלאסית להיגיון הגזעני של שלילת האנושיות בייצוג האויב כ"אחר". "הצלף" מתבסס על היגיון דומה של העלמת פני האויב, אך הפעם עושה זאת בכדי להקנות תחושה שהדמות והצופים נשלטים על-ידי נוכחות כמעט על טבעית.
הרעיון מובא עד לדרגת אבסורד כשבאחת מטקטיקות הלוחמה הפסיכולוגית "ג'ובה" מצטט בהרחבה מ"העורב", הפואמה הידועה של אדגר אלן פו. כלומר, זהו רוצח משכיל במיוחד בנוסח חניבעל לקטר, ולא צלף עיראקי מיוזע ומותש מהצד השני של המתרס. מהלכים ש"ג'ובה" יבצע בחלקו האחרון של הסרט הם כה מבריקים עד שברור כי הסרט משתמש באמינות של סיטואציית המלחמה כדי לנסות ליצור נוכחות דמונית של אויב בלתי נראה ולכאורה כל יכול.
ברמה העקרונית כל זה יכול היה להפוך לסרט מלחמה-אימה מבריק. אבל חרף יכולותיו של לימן הסיטואציה הסטטית והחוויה החושית הקשה שהסרט מציע לצופה (מוגבלות תנועה, אור מסנוור, פצעים פתוחים) אינם מצליחים לייצר ממד מתח אפקטיבי לאורך הסרט. במילים פשוטות - זה לא מחזיק. אין בנייה של דמות בעלת עבר או עומק פסיכולוגי (כמו ב"127 שעות" של דני בויל, בו המטייל הלכוד חותך את ידו), ובוודאי שאין אטרקציות סקסואליות בנוסח בלייק לייבלי בביקיני (בסרט המצור על-ידי כריש "מים לא שקטים"). עם חוויית צפייה קשה, מתח מתפוגג, ומלחמה פסיכולוגית מדשדשת ולוקה באמינותה - "הצלף" אולי מאתגר אך לא מתגמל במידה המצדיקה זאת.
