"להיות אבא": טל פרידמן שלא הכרנו
בסדרת הדוקו החדשה שלו טל פרידמן עוסק באימוץ ילדיו ובהורות לילדים עם צרכים מיוחדים, וחושף את הצופה לצד שנמצא מתחת לטירוף המוכר. ההתבוננות בנושא דרך עיניו מביאה למסך את הדמות הכובשת והטבעית ביותר שלו
עוד הרבה לפני שאנג'לינה ג'ולי פתחה ברצף אימוצים צבעוני ופוטוגני, טל פרידמן ואשתו איריס אימצו שני ילדים אתיופים. אייל (22) ותמר (18). כשהייתה בת חמש עברה תמר אבחון שקבע שיש לה אוטיזם קל ופיגור בינוני. "כל החיים התאפקתי", חושף פרידמן בסדרת הדוקו החדשה שלו, "עכשיו הגיע הזמן שלי לדבר". ואכן, בסדרה שלו ושל הבמאים יסמין קיני, "להיות אבא", שעלתה הערב (ב', 21:00, ערוץ 10) הוא – כמו שאוהבים להגיד בעיתונות – מדבר על הכל. על האבהות לילדה עם צרכים מיוחדים, על האימוץ, על השמחות הקטנות וגם מדובב על הדרך אבות אחרים.
המוטיב הכי בולט – וכנראה הכי שובה לב - ב"להיות אבא" הוא טל פרידמן שלא שיערנו על קיומו. פרידמן עצמו פותח את הפרק באמירה ש"יש דברים שיודעים עליי, ויש דברים שלא". הוא יודע שהדימוי של פרידמן בראש שלנו מאוד מוגדר: איש עם מינון לא מבוטל של טירוף, חוסר שקט. הומור פרוע, חוט מחשבה פראי, בלתי ניתן לריסון. פתאום אנחנו פוגשים בנאדם מוכר אבל חדש – פרידמן האבא הוא איש רציני, עם הפוגות, עם אחריות (נעימה ונעימה פחות), שנאלץ פתאום להיות המבוגר האחראי בסיפור הזה שנקרא חיים. "היא בסטלה כל הזמן", הוא אומר על תמר, "אני מת שהיא תצא לרגע מהמסיבת טבע הזאת, שתהיה סחית". אני מתארת לעצמי שיש אנשים בסביבה של פרידמן שאומרים עליו את אותו הדבר, והנה פתאום – דבר והיפוכו.
וחייבים להודות – פרידמן האבא הוא קסם. עד כדי כך שלפעמים הסיפור שלו, על אף הקשיים שהוא שם על השולחן ולא מנסה לייפות, נראים כמעט טובים מכדי להיות אמיתיים. הוא לא שיפוטי, הכנות והישירות שלו מהממות. הוא (כמעט) לא מתיישר לפוליטיקלי קורקט. יש בו חום והכלה והוא מקבל את הילדים שלו בצורה טוטאלית. והכי חשוב – אני מאמינה לו. אין את התחושה של הורה שמציג חזית מושלמת למצלמה. הוא באמת שם. ואל תטעו - זה לגמרי הסיפור של טל פרידמן, לא של הבת שלו ולא של הילדים האחרים. בין אם זה כשפרידמן לוקח מוטיבים מהסיפור האישי שלו ויוצא לפשפש אצל הורים אחרים שנמצאים באותה סיטואציה (לשלוח בן לצבא או לגדל ילד מיוחד), ובין אם הוא בודק סיטואציות זרות לו (אב אלמן שמגלה זווית חדשה של אבהות, אב שנאבק ברשויות כדי להשאיר את בתו בחייו).
אז נכון, אולי אנחנו מונעים מהצצה לחיים של אדם מפורסם, במיוחד כזה שחושף צד שלו שהוא שונה לחלוטין מזה שהכרנו, אבל מעבר לזה אנחנו נתרמים מתצוגה נוגעת ללב של הורות במיטבה. ודווקא בגלל הדימוי של פרידמן בראש שלנו, כאדם מוטרף וחסר שקט, כשהוא משתתק לרגע בהתרגשות כשהוא קורא בין
השורות בתעודה של הבת שלו שיש סיכוי שהיא תחיה חיים עצמאיים יום אחד, השתיקה הזאת משמעותית עבורנו הרבה יותר, ויותר מכל המילים היא מעבירה את עצמת הרגש והחוויה שפרידמן – כמו גם הורים אחרים לילדים עם צרכים מיוחדים – חווים ביום יום שלהם. במובן הטלוויזיוני פרידמן מנצל את הדימוי המוכר שלו כדי להנכיח ולהדגיש את החוויה שהוא מבקש לשתף.
לפחות בפרק הראשון אין ב"להיות אבא" בשורה כלשהי לגבי אבהות, למרות הרצון לרדת לעומק המונח. אבל הבחירה בפרידמן כפרזנטור היא מוצלחת, וכשהוא מכניס את המצלמה אליו הביתה, יש משהו מעורר חיים בחיוניות ובשמחה שאיתן הוא מתפקד בעולם שנהוג להגות בו כטרגדיה.
הרגעים שבהם הוא על המסך הם רגעי המפתח שכובשים בטבעיות שלהם. הסיטואציות המאולצות והיזומות שבהן אנשים שמשתתפים בסדרה מתבקשים "לצאת לסיבוב ולדבר על זה" או ללכת לבאולינג כדי ש"יהיה לנו קצת פוטג' של אב ובנו", פחות משכנעים, אבל למזלה של "להיות אבא" הם מעטים. ואם מתחת לכל הדמויות של פרידמן חיכה האיש הזה והתאפק, הציפייה לגמרי השתלמה.
